טבעונית למרחקים ארוכים: מה לחנינא בן דוסא ולריצה שלי?

מהר למדיי הבנתי, שאם אני רוצה להפחית את החשש לפציעה בעקבות תחביב הריצה שפיתחתי – כדאי שאעשה את הדברים בצורה נכונה, עם הדרכה. למשך שבועיים הצטרפתי לקבוצת ריצה בעיר מגוריי. הייתה זו קבוצה קטנה, שחבריה חביבים ומסבירי פנים להפליא, ונהניתי לרוץ אתם, ולשמוע תוך כדי ריצת החימום את הסיפורים המבדרים מעולם בית המשפט שסיפר לנו העורך דין (שלהפתעתי, אף שכבר נרשמו ברזומה הספורטיבי שלו השתתפות בכמה מרתונים, העיד על עצמו שהוא שונא לרוץ. אבל לכו האמינו לעורך דין…). הבעיה היחידה הייתה שלא חשתי שאני מקבלת את ההדרכה שאני זקוקה לה, כרצה מתחילה.

אמיתי, חברי לסדנת הנבחרת של 'קוד המנצח', שכבר התאמן במסגרת אנדיור, המליץ לי בחום על החברה, וכך מצאתי עצמי עושה דבר לא הגיוני, במונחים העצלים של מי שתמיד (למעט בזמן השירות הצבאי) העדיפה את הקל"ב: פעמיים בשבוע יוצאת מביתי ב-5:15 בבוקר, נוסעת בשני אוטובוסים, כדי להגיע בזמן לאימונים שהתקיימו באצטדיון הדר יוסף בתל-אביב, והחלו  ב-6:30. משך כמה חודשים התעמלתי אצל תמי אביר וטלי פינק, שתיהן מאמנות בכירות באנדיור, ושתיהן לבביות ומקצועיות מאוד, וגיליתי שריצה – זה לא רק לקום ולרוץ, אלא גם לרוץ בקצבים משתנים, לקחת זמנים (בשלב הזה כבר רכשתי שעון GPS, והפסקתי לרוץ כשאני אוחזת בידי את מכשיר ה-GPS הגדול והמגושם), לשלב תרגילי חיזוק, לא להזניח את המתיחות לאחר האימון ולהקפיד על תזונה נכונה (מבחינתי – תזונה טבעונית, כמובן).

למרות האחריות שגיליתי בהצטרפות לקבוצת הריצה באנדיור, קיימתי בד בבד גם צד פרוע במקצת, בריצות הפרטיות שלי. העליתי את מספר הקילומטרים שרצתי בלי להתייעץ, בקפיצות גדולות מדי: 10 ק"מ, ושבוע לאחר מכן 15 ק"מ. הייתי מחליטה מראש מהו המרחק שאעבור בריצה הבאה, מכריזה עליו בפני כמה אנשים, כדי "לסנדל" עצמי ולהיות בטוחה שאעשה זאת, ו… יוצאת לריצה, לעשות זאת, ובדרך כלל לא עומדת בפיתוי ורצה יותר ממה שהתכוונתי.

ב-4 בספטמבר 2011 יצאתי לריצה בפארק, לאחר שהחלטתי והכרזתי מראש שארוץ 19 ק"מ. הצטיידתי בבקבוק חצי ליטר עם משקה איזוטוני, והרגשתי מאוד מקצועית ומתוחכמת בשל הצעד הזה. הנחתי את הבקבוק במקום נגיש לאורך המסלול בפארק, כך שאוכל ליטול אותו ולשתות ממנו תוך כדי תנועה. לבקבוק הצמדתי פתק באנגלית (בשעות הבוקר המוקדמות עוברים בפארק עובדים זרים רבים), ובו ציינתי את התאריך והוספתי בקשה להותיר את הבקבוק במקומו. אמנם, באימון הקודם, בקשתי הדומה לא כובדה, והמנקה (אף הוא עובד זר) זרק את הבקבוק לפח, אך שכנעתי עצמי שהסיבה לכך היא רק מגבלה של שפה: את הפתק ההוא כתבתי בעברית, וכעת – לאחר השדרוג לאנגלית, אין סיבה שבקשתי לא תהיה מובנת לכול ולא תכובד.

אולם כבר בתחילת הריצה גיליתי לחרדתי שבקבוק השתייה נעלם ממקומו. סקירה מהירה של הסביבה גילתה לי שהוא חבוק בידיו של פועל זר סודני שעמד ליד הברזייה. זיהיתי את הבקבוק מיד. אמנם, הסודני הסיר ממנו את הפתק שכתבתי, אך לא הספיק להסיר את נייר הדבק הצבעוני שקישט אותו. בניגוד לברוך מהמגפיים, לא הוצאתי מטפחת (אף שהייתי קרובה לכך) ולא שלפתי אקדח, אך פניתי ל"שודד" והודעתי לו באסרטיביות מגומגמת (כן, אני מודעת לכך שזהו אוקסימורון) שזהו הבקבוק שלי. הוא שפע התנצלויות וחיוכים, והשיב לי את הבקבוק, אך – אללי… חיש מהר התברר לי שעוד לפני כן הספיק לשפוך את כל תוכנו – המשקה האיזוטוני הנחשק – ולמלא אותו במים מהברזייה (ולא, אין לי מושג אם הוא גם הספיק לשתות מהבקבוק. העדפתי לא להתעמק בסוגיה). ניצבתי בפני דילמה: האם לדבוק במטרה לרוץ תשעה-עשר ק"מ, אף שכל מה שעומד לרשותי כעת הוא רק מים מהברזייה (באותה תקופה עדיין לא השתכללתי עד כדי הצטיידות בג'לים), או לוותר – לקיים אימון רגיל, ולשבור את השיא בפעם אחרת? נזכרתי בשיטה שעליה המליץ ערן שטרן, בסדנת קוד המנצח: כאשר נתקלים בקושי, מכשול או כל דבר שמעורר אצלנו רגשות לא נעימים, לשאול את עצמנו: "מה מעולה במצב הזה?". השאלה הובילה לתובנה, שזהו אתגר בשבילי לעמוד בתכנית שלי, גם אם התנאים אינם מושלמים. לא תמיד הדברים הולכים לנו חלק בחיים, בדיוק כפי שתכננו. החלטתי לנסות לדבוק במטרה, ורק אם ארגיש שנחלשתי – להפסיק.

הזכרתי לעצמי את המסופר בגמרא, במסכת תענית, על ר' חנינא בן דוסא, שראה את בתו עצובה בערב שבת. לשאלתו מדוע נפלו פניה השיבה, שבטעות הדליקה את הנרות בחומץ, במקום בשמן. עודד אותה אביה ואמר לה, שמי שאמר לשמן לדלוק, הוא יאמר לחומץ לדלוק. וכך היה – ולפי אותה אגדה הנר דלק עד מוצאי שבת, ואף לקחו ממנו אש להבדלה. אף שאיני מלומדת בנסים כר' חנינא בן דוסא, עודדתי את עצמי שמי שאמר למשקה האיזוטוני שייתן לרץ העיף כוח, הוא יאמר למים מהברזייה בפארק לעשות בדיוק אותה פעולה. ו… כך היה. לא הרגשתי חלשה במהלך הריצה. מפעם לפעם גמעתי מבקבוק המים כמוצאת שלל רב. אמנם בהמשך הוא שוב נעלם (נדון את העוברים בפארק לכף זכות – הרי הסודני הסיר ממנו את הפתק שביקש להשאיר אותו במקומו), והפעם כבר לא מצאתיו, אך למזלי, זה היה רק לקראת סיום הריצה.

חזרתי הביתה שמחה ונרגשת מכך שהצלחתי לעמוד בתכנית שלי, אף שהתנאים לא היו מושלמים. בוודאי לא הייתי חשה אותה מידה של סיפוק לולא התקרית עם הבקבוק. אולי אני צריכה להכיר תודה לעובד הזר הסודני.

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על טבעונית למרחקים ארוכים: מה לחנינא בן דוסא ולריצה שלי?

  1. פינגבאק: Here

  2. פינגבאק: lam nhôm chắn nắng cosfa

  3. פינגבאק: music

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>