זה זמן רב שלא רצתי עם פנס ראש, לכן לקח לי כמה זמן למצוא אותו ולהיזכר איך לתפעל אותו. כמה שמחתי כאשר ראיתי את הודעת המאמן מישאל דגן על הצטרפותנו לריצה חברתית בהרי יהודה, ביום חמישי בערב. שמחתי על ההזדמנות לרוץ בשטח, להכיר מעט יותר את חברי הקבוצה שהצטרפתי אליה באפריל (בפוסט נפרד אתייחס גם לשינויים ולמטרות החדשות), ואפילו שמחתי על החוויה הצפויה של ריצה בחושך. מזל שמצאתי את הפנס!
ריקי חלוצי פוטר נענתה ברצון לבקשתי לטרמפ, ובסופו של דבר אספה גם את דנה בר-און, את ענת מלמד ואת יוסי צחור, כך ש"אספה" גם מצוות 🙂 הדרך עברה במהירות בשיחות משעשעות על ריצה ועל עניינים אחרים.
רק כאשר הגענו לשטח, לקיבוץ נחשון, התברר לי שהמרוץ הוא למעשה מרוץ הכנה מטעם תנ"ך-תש"ח. הזיכרונות הציפו אותי – מרוץ השליחים שרצתי עם ציפי בר-אל ואילן הרינגטון ז"ל בשנת 2014, וכן ריצת ה-50 קילומטר שרצתי עם רן גרינוולד ב-2017 לאחר שכמעט ויתרתי על המרוץ, כי לא חשתי בטוב יום לפני כן.
מישאל הפתיע אותנו במתנה חביבה לכל חברי הקבוצה וחברותיה – טבעת של כדור זוהר ומהבהב שאפשר לענוד על האצבע. "טבעת גוררת אחריה מחויבות", מתלוצצת אחת מאִתנו, ואני מזכירה את הנזירות שעונדות טבעת נישואין משום שכולן נשואות לישו.
כמה רגעים לפני הריצה
יוצאים לדרך בסביבות 20:00. כאשר אנו מתחילים לרוץ יש עדיין אור יום, אך לאט-לאט החשכה יורדת ועולים הריחות. אני נהנית מריחות השומר המשכרים. הלחות גבוהה מאוד, ועוד לפני שהחלנו בריצה נטפנו זעה. אני אוחזת את הפנס בידי, כי גיליתי שלא נוח לי איתו על המצח. תודה לריקי על הרעיון! בתחילה אני רצה עם חברים מהקבוצה, אך באופן עלום מצליחה לאבד את כולם. בייחוד אני מצטערת שאיני יודעת היכן ענת מלמד. שתינו הגענו לקבוצה כ"חדשות", בערך באותו הזמן, כך שנוצרה בינינו אחוות מצטרפות חדשות, שניתן להוסיף לה את העניין בתחומים דומים. ענת שכחה להביא פנס, ואני מודאגת מעט שמא היא רצה לבד בחושך. זו סיטואציה מסוכנת יותר מגרסת הפולנייה היושבת לבדה בחושך! אני מעודדת את עצמי שבוודאי מצאה מקור אור להתלוות אליו, כפי שקורה פעמים רבות.
קצת צר לי לרוץ לבד, אך אני מזכירה לעצמי ליהנות מהדרך – מיפי הכוכבים (מפעם לפעם מעיזה להפנות מבטי לשמיים), מקולות הצרצרים ומילל התנים. אני רצת שטח במהותי, אוהבת את החיבור לטבע. בהרצאה שארצה בתחילת אוגוסט על הרעיון האקולוגי ביהדות, בחרתי להציג את זווית הראייה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל), על האופן שבו משפיע הטבע על נפש האדם. הוא האמין בכל ליבו שהואיל והאדם הרחיק מהטבע, אבדו לו נכסים חשובים מאוד: תחושה של אושר טבעי, מידותיו הטובות ותחושה של התרוממות הנפש. הוא סבר שרק אם ישוב האדם ויתאים עצמו לטבע, יזכה בכל אלה מחדש.
ריצה של 10 קילומטר מסתיימת, ואני מגלה בקו הסיום שענת עדיין לא הגיעה. אני חוזרת על עקבותיי בריצה ובודקת כל רץ ורצה הבאים מולי. כעבור זמן קצר אני מאתרת אותה. הנה היא! ליבי נחמץ לגלות שהיא אכן רצה לבד בחושך. מדוע לא הייתי ערנית יותר להישאר בסביבתה? אף שכל המרוץ לא הייתי שם לסייע, לפחות אשפוך אור על סיומו. אני מלווה אותה, והיא, לאחר שנזהרה בצעדיה בשל החשכה, אוזרת כעת עוז ומסיימת בספרינט מרשים. נחמד לחצות את שער הסיום בצוותא גם אם אין זה מרוץ רשמי ואיש אינו מודד זמנים.
לאחר הריצה, ולאחר שאנו דוגמים את הכיבוד שבסיום, ריקי מסיעה את כל החבורה שהגיעה אִתה לאזור תחנת הדלק לטרון, שם אנו נהנים מארוחת טאלי הודית שהכין שאלתיאל דגן, אחיו הצעיר של מישאל, שהוא בעל העסק "טאלי באבא". שאלתיאל מספר לנו מעט על האוכל ההודי ועל המפגש שלו אִתו, וניכר שיש בו אהבה אמיתית למה שהוא עושה. כמעט כל האוכל טבעוני, וכל מה שאכלתי היה טעים, בריא והשאיר תחושת קלילות וטעם של עוד. דרך מושלמת לסיים מרוץ.
בתיאבון! (יש…)
מנוחת הרצים
נמסטה!
יעל יקרה, תמיד כייף לקרוא על חוויות הריצה שלך שמתובלות בהומור ובערכים.❤
תודה, גלית יקרה שלי!