""אוף, כמה 'מבאס'", "את בטח ממש בדיכאון" היו התגובות ששמעתי לאחרונה בעקבות "האירוע" שהתרחש לפני כחודש וחצי. אז כדי להרגיע – נכון שחוויתי יומיים של מעין "אבל קטן" על פרידה מחלום, אבל התאוששתי ואני מצליחה לראות את הרווחים שנוצרו מהמצב, ופניי לעתיד.
אכן, קיוויתי מאוד לחוויה מתקנת במרוץ סובב עמק באוקטובר השנה. זאת לאחר ה"פאדיחה" בשנה שעברה, שבה תכננתי לרוץ לראשונה בחיי אולטרה מרתון, 61 ק"מ, בעמק יזרעאל. אך מה שקרה אז הוא שדילגתי בטעות על תחנה ורצתי רק 52 ק"מ, כפי שתיארתי בפוסט "אז להחזיר את המדליה?"
"השנה האתגר יהיה גם שלא להתבלבל בתחנות", אמרתי לכל מי ששאל אותי על המרוץ המתוכנן, ולא העליתי בדעתי שכלל לא אוכל לרוץ אותו. מה שקרה הוא, כן, כמה בנאלי, פציעה, אך הפעם ממושכת מכל פציעה שאספתי בדרך עד כה: ב-2 באוגוסט הגעתי בשמחה לאימון קבוצתי בים, והפעם – הפתעה, הפתעה – ריצה יחפה בים. היינו אמורים לקפוץ מצד לצד מעל חבל מתוח בתוך הים, ובאחת הקפיצות, אצבעות כף רגלי הימנית התקפלו לתוך החול הרך ואני פשוט רמסתי אותן. צילום גילה ששברתי אצבע (זו הסמוכה לבוהן). גם האצבע שלידה שינתה צבעים וצורה. שלושה שבועות לאחר הפציעה, כשכבר נדמה היה לי שאני נחלצת ממנה, ושעדיין אספיק להתאמן למרוץ סובב עמק, "דפקתי", בתנועה לא זהירה, את כף הרגל הפגועה בדפנות האוטובוס. ברגע זה הבנתי שהחלום של אולטרה מרתון במרוץ סובב עמק יאלץ להידחות.
מן הסתם כאשר סוף סוף ארוץ את המרוץ הזה (בע"ה בשנה הבאה), דווקא העיכובים הללו יהפכו את התגשמות החלום למרגשת יותר.
אז אאחל לעצמי ולכל מי שזקוק לכך כמוני: תכלה שנה ופציעותיה תחל שנה וריצותיה!
שנה טובה ומבורכת לכולם!
אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה
הסבר לבחירת התמונה:
יום השנה של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, יחול השבוע, אז…
הגעגועים והכרת התודה על הליווי האוהב שזכיתי לו הם הסיבה הראשונה לבחירה.
ואולי ניתן לומר שחזרה לריצה בתשע"ו, לאחר תקופה ארוכה שבה לא רצתי, תהיה כמו ללמוד מחדש לעשות זאת, ממש כמו בתמונה.
בחירה נפלאה של התמונה. אכן, בכל שלב בחיים יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש. שנה טובה ומתוקה.
תודה, מאשה. המברכת – מתברכת. שתהיינה הרבה התחלות שמחות ומוצלחות. וגם המשכים מוצלחים ומהנים.
רק בריאות! וזו לא הייתה ההזדמנות האחרונה שלך למירוץ !! יהיו עוד. שנה טובה. רונית
תודה, רונית. אכן, כל עוד הדברים הפיכים, אין לבזבז זמן רב מדי על צער ותחושת החמצה.
זהירות, זהירות ושוב זהירות. הקב"ה נתן לך גוף מושלם ורוצה שתשמרי עליו…
אני משתדלת… עצם זה שבחרתי לא להתגרות במזל ולא להתעקש לרוץ למרות הפציעה נובע מהכוונה לשמור על הגוף.
אז, כשהיית ילדה, אם נפלת, אבא הרים אותך ונתן לך נשיקה.
היום את גדולה. אז מזל שיש פייסבוק, שמאפשר נחמה וירטואלית…
גם נחמה וירטואלית היא בעלת כוחות…
אף שדווקא בימים שנזקקתי לנחמה בעניין הפציעה הזו – שתקתי כדג, מקווה שהפציעה תיעלם אם לא אדבר עליה. כעת אני בשלב של השלמה גמורה עם המצב. כפי שרמזתי בפוסט, יש לו גם פלוסים לא מבוטלים. מאפשר לי להשקיע בתחומים אחרים בחיים, חשובים לא פחות.
פינגבאק: Ghana Business News
פינגבאק: Neck Pillow