תחזיות מזג האוויר היו קצת מבהילות (גשמים), וגם הציפיות לאחר ריצת ההכנה לא היו גבוהות. שמחה להודות שהתבדיתי – בשני המישורים.
למרוץ הגעתי עם שמוליק הודס, עם אורן מנחם ועם אשתו המקסימה מלי, שבאה לתמוך באורן ועל הדרך גם בנו.
בנוסענו לעמק ראינו לא מעט ברקים. בערב המרוץ חשתי צורך בחיזוק מנטלי וקראתי פעם נוספת את מאמרו של רן אלתרמן "גשם, שלג, רוח, סערה – מאום לא יפחידני!". מובן שעשיתי זאת משום שחששתי.
הגענו בדיוק לזינוק. למרבה השמחה הצלחנו לאתר את בלהה מנדילוביץ בקו הזינוק, כך שיכולנו לרוץ ביחד – שמוליק, בלהה ואני – כפי שעשינו בלא מעט ריצות הכנה, כולל ריצת ההכנה והכרת מסלול סובב עמק.
שלושתנו הופתענו מכך שהמסלול קשה פחות ויפה יותר ממה שזכרנו. אולי תרם לכך מזג האוויר הסגרירי, אך לא גשום, שהיה מושלם כמעט לאורך כל המרוץ. המילה כמעט היא משום שבחלק השלישי של הריצה יצאה חמה מנדנה, אך לא לזמן רב, ושוב כיסו עננים רחמנים בני רחמנים את השמש.
עם בלהה ושמוליק
חברים וטבעוני על המסלול
כמה שמחתי לראות את חברתי סוניה מנדלוביץ די בתחילת הדרך! מרוצים זה זמן להתראות עם חברים! סוניה, במבנה מעטפת, תופיע גם בסיום.
כאשר אני רצה בחולצה הנושאת מסר טבעוני, בדרך כלל פונים אליי טבעונים אחרים. הפעם היה זה רק אחד (ליתר דיוק, לא הוא פנה אליי אלא חברו). אולי כל הטבעונים במסלולי האולטרה? "גברת גלבוע", שמעתי לפתע קול קורא בשמי. מיד ידעתי שזהו אדם הקשור לאישי, יריב גלבוע. ואכן, היה זה יגאל מגדסי העובד עמו. "גם הוא טבעוני", הורה לכיוון חברו שרץ אִתו. שם הרץ הטבעוני הוא אריק די, והוא עבר לתזונה טבעונית מסיבות בריאותיות. בריאות שלמה!
יגאל צילם אותנו כדי לשלוח את התמונה ליריב.
צילם: יגאל מגדסי
לרוץ בגן עדן
"זהו גן עדן!" אמרתי בפסקנות נלהבת לבלהה ולשמוליק. היה זה כאשר רצנו באזור יפהפה ביער, שאליו לא זכינו להגיע בריצת ההכנה. מראה הקיסוסים החובקים את העצים הגבוהים ועלי השלכת הצהובים במעופם הביאו אותי לקביעה נחרצת זו, ולכך שראיתי את הריצה כאחד מהתענוגות הגדולים של גן עדן. בקילומטר ה-20 אמרה לנו בלהה: "אולי תחשבו שהשתגעתי. קשה לי, אבל אני לא רוצה שזה ייגמר". הבנתי לליבה, אך חשבתי לעצמי שמבוקשה ממילא ניתן לה – זה ייגמר רק בעוד 13 קילומטרים. שמוליק דווקא העדיף שהריצה תסתיים, אבל מי שואל אותו?
בלהה ואני בוגרות סדנאות התפתחות שונות ומאמינות בכוח המחשבה. העברנו קורס מזורז לשמוליק, שאוהב להיות פולני. "הכול בראש", פסקה בלהה, אך שמוליק מצידו התעקש: "ההמסטרינג (הכואב) שלי הוא ברגל, לא בראש!" בהמשך הריצה מצא שמוליק בן ברית שרץ לצידנו בקילומטר ה-30. אותו רץ שאיני יודעת את שמו אמר ששלושת הקילומטרים של הסיום קשים משלושת הקילומטרים הראשונים. השבתי שמצד שני אנחנו כבר מריחים את הסיום, לכן זה קל יותר. שמוליק התלונן שאני תמיד רואה את חציה המלא של הכוס, ואילו הוא פולני. הרץ חיזק את ידיו של שמוליק והבהיר שבפולניה לחייך זה כואב. זה מפעיל שרירים שלא רגילים להשתמש בהם.
לרוץ בחברותא
נעים הרבה יותר לרוץ בצוותא. הריצה הופכת לאירוע שאינו רק ספורטיבי אלא גם חברתי. כמעט את כל המרוץ רצתי עם בלהה ושמוליק. את סופו רצתי עם שמוליק. כאשר הגענו לקו הסיום, חזרתי בריצה לבלהה, שהייתה לא רחוקה מאתנו. התברר לי שזה בלבל את מדידת הזמן שלי, והוסיף לי יותר מדקה לזמן האמיתי, אך זה באמת לא חשוב. העיקר שהגעתי פעם נוספת לקו הסיום עם בלהה.
עם בלהה מנדילוביץ בקו הסיום
ופעם שלישית גלידה (ליתר דיוק קרטיב ענבים שחילקו לאחר המרוץ) – מלי מנחם ואני חזרנו למסלול המרוץ להמתין לסוניה. כשראינו אותה מגיעה, ליווינו אותה בריצה לקו הסיום, שאותו חציתי בפעם השלישית.
עם סוניה מנדלוביץ – בקו הסיום
התנצלות – כאשר המרוץ מתנגש בחיים
ביום המרוץ התקיימה הברית של אחייני ליבָּר, בנם השלישי של גיסתי גל ואחי הצעיר אלון. גיששתי אצל הוריו וקיבלתי אישור היעדרות בשל המרוץ. חלק נכבד מן הריצה, בעיקר לקראת סיומה, היו מחשבותיי נתונות להתכנסות המשפחתית ולרך הנולד, שעדיין לא ידעתי את שמו. אחיין קטן וחמוד שלי, אני מתנצלת שנעדרתי, אך מניחה שתסלח לי, שהרי ממילא לא נהנית מהאירוע. בשל ההיעדרות הזאת אני מקדישה לך את הריצה כולה, וכאשר תגדל קצת תוכל לקבל ממני את המדליה שקיבלתי בסיומו. היא מגיעה לך על שעמדת בגבורה בטקס ברית המילה. שיהיו לך חיים טובים ושתרוץ למרחקים ארוכים בכל התחומים שיהיו חשובים לך.
אמן!
אני דווקא מזדהה עם שמוליק…
שמוליק בוודאי ישמח לשמוע זאת…
ביררתי עם האחיין. הוא אמר שאם זה יקרה גם בבר מצווה זה לא יתקבל!
בבר מצווה מבטיחה שלא לצאת לשום מרוץ 🙂
בע"ה אהיה, וכן בצמתים אחרים משמעותיים בחייו ובחיי אחיו.