גם השנה נרוץ כהרגלנו 33 קילומטרים בסוף אוקטובר במרוץ "סובב עמק", בהרי מנשה בעמק יזרעאל. אלא שהשנה התחלפה ההנהלה (שי חזן, האיש והאגדה, כבר אינו מנהל את הפרויקט) והמסלול שונה.
חמישה שבועות לפני המרוץ – ריצת הכנה שלישית, אך ראשונה שאני משתתפת בה. השתתפתי בריצת ההכנה בשנה שעברה (וכמובן כמה וכמה פעמים במרוץ עצמו), אך כאמור המסלול הפעם שונה. בריצת ההכנה הנוכחית רצנו כעשרים קילומטר.
יקיצה בסביבות 3:30 (לא מוותרים על היוגה!) ויציאה לדרך עם שמוליק הודס ואורן מנחם, חברי קבוצת "אנדיור", המתגוררים אף הם בקריית אונו ושאִתם אני מרבה לתפוס טרמפ (תודה, חברים!). בעודנו פוסעים למסלול פגשנו את פליקס פיסרבסקי, המאמן שלנו, שכבר כמה שעות ריצה היו מאחוריו, מאחר שהוא מתכנן לרוץ 66 קילומטר במרוץ עצמו. בנקודת היציאה שמחנו לפגוש את בלהה, יונתן (ג'ון/ג'וני) ואמיר, חברינו לקבוצת "אנדיור".
בלהה מנדילוביץ ושמוליק הודס בפעולה!
תדריך קצר ויצאנו. רצתי עם בלהה מנדילוביץ (שותפתי הנפלאה למרתון פריז!) ועם שמוליק. אורן ("הארנבת") נפרד מאתנו מהר למדי. הייתה קצת התברברות בתחילת הריצה. לא היה ברור מהו מסלול ה-12 ומהו מסלול ה-20 קילומטר. גם אלה שהורידו אפליקציה של המסלול לשעון שלהם לא היו תמימי דעים בעניין זה. האחד אומר כך והאחר טוען בדיוק ההפך, והשעונים שלהם כמעט הלכו מכות ביניהם. אך בסופו של דבר הוכיחה את עצמה חוכמת ההמונים, או "אחרי רבים להטות".
בלהה מנדילוביץ ויעל שמש. צילם: שמוליק הודס
ההתרשמות שלי הייתה שהמסלול יפה פחות וקשה יותר מזה של השנה שעברה, אך נהניתי מאוד מהריצה, מריחות הטיון הדביק והשומר, ממראה הפרות הרועות (אף שההנאה נפגמה למראה המספר הצרוב על גופן, שמלבד האלימות שיש בהטבעתו הוא תזכורת תמידית להיותן רכוש). אולם יותר מכול נהניתי מהחברותא. "איזה כיף שאנחנו רצים יחד!" הכריז שמוליק, ובכך הביע את דעת שלושתנו. נעים ביחד, ולפעמים מצחיק. "הנה שמוליק פורץ", הכריזה בדרמטיות בלהה כאשר שמוליק התעשת לפתע והגביר קצב, למרות תלונותיו על כתף כואבת. "איזה פורץ? פורץ בבכי", השיב שמוליק, וגרם לי לצחוק (לא יפה מצדי!). בלהה הסבה את תשומת לבי לקעקוע על רגל אחד הרצים המעיד שרץ מרתון. היא משתעשעת ברעיון לקעקוע דומה. "אני נגד קעקועים", השבתי. "אני נגד כאב", אמרה היא. "ואני נגד", פסק שמוליק. "לאחר סיום הריצה אהיה בעד".
כמה טוב לרוץ ביחד! שמוליק הודס ובלהה מנדילוביץ
תואר אבירות לשמוליק
שמוליק הסב את תשומת לבי לנמלים בדרך, כדי שאזהר ולא ארמוס אותן. השבתי לו שהוא צריך לרוץ עם מטאטא, כאותם נזירים ג'אינים בהודו המטאטאים כל מקום לפני שכף רגלם דורכת בו, שלא לפגוע בשום יצור חי.
לפחות פעמיים הוא גם התכופף, הרים חיפושית ושם אותה בצד הדרך, לבל תהיה למרמס לרגלי הרצים. על כל אלה הענקתי לו את התואר "אביר הנמלים והחיפושיות". בלי טיפה של ציניות, אני כמובן מעריכה התנהגות כזו.
רצים נוספים על המסלול – הטבעונית והקרניבורית
פגשתי בריצה טבעונית נוספת, ד"ר דסי פוסטן מהחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית עמק יזרעאל. היה נחמד לשוחח אִתה על טבעונות, על המסלול האקדמי ועל ריצה, תוך כדי ריצה, כמובן.
פגשתי גם זוג נשוי, שניהם מאמני ריצה, שלכבוד הגעתם הצפויה ליובל שנים עלי אדמות הם מתכננים לרוץ 50 קילומטר בים המלח. דרך נהדרת לחגוג! כאשר חצו פרות את דרכנו ביקשה ממני המאמנת (שבן זוגה חזר על עקבותיו כדי לרוץ עם המתאמנים שלו), להישאר לצדה, כי היא מפחדת מהפרות והיא חוששת שהפרות יודעות שהיא מפחדת מהן ודווקא לכן תתקופנה אותה. אמרתי לה שמאחר שאיני אוכלת פרות מצפוני נקי, ואני משוכנעת שהן לא תפגענה בי. "אבל זהו בדיוק", השיבה לי בחשש, "אני כן אוכלת אותן". אז אולי הגיע הזמן להפסיק את ההרגל המשונה הזה של לאכול בעלי חיים?
אולי תפסיקו לאכול אותנו?
צילם (ולא אוכל): שמוליק הודס
"הנני!"
לקראת סיום המסלול ראינו את יונתן (ג'ון) חוזר על עקבותיו כדי להשלים את האימון שלו לאותו יום. בקו הסיום חיכו אורן והמאמן פליקס, שהשלים כבר ריצה של חמש שעות, אם איני טועה.
חסר לי הקיוסק שהיה בסיום המסלול הקודם, בקיבוץ הזורע, ובו ניתן היה להתפנק בכריך טבעוני ובשייקים.
בנסיעה חזרה הכריז אורן: "טוב, לאחר ריצת ההכנה אני מוכן. אני לא יודע למה אני מוכן, אבל אני מוכן".
"הנני!" תרגמתי את דבריו לשפת התנ"ך, וקיוויתי שעד סוף אוקטובר אכן אהיה מוכנה לריצת שטח מאתגרת למדי של 33 קילומטר.
התרשמתי לטובה משמוליק!
בצדק רב!
השאלה, אם הפרות באמת תתקופנה אותה, איך בדיוק את אמורה להגן עליה?
פרות באמת תוקפות? חשבתי שהן בעלי חיים רגועים.
הן רגועות והן לא תתקופנה. רק מי שיש לו מצפון מייסר חושש מהן 🙂
קעקועים אסורים מדאורייתא, לא? אני נגד גם משום שזה פשוט לא יפה.
יש כאלה שהם יפים אבל זה אכן איסור מהתורה.