נרשמתי לחצי מרתון בתל אביב משום שהאימון הקבוצתי של "אנדיור" בבוקר ההוא בוטל. רבים מחברי "אנדיור" גויסו לתפקיד פייסרים במקצים השונים, ורוב חברי הקבוצה נרשמו למרוץ. לאחרונה יש היחלשות בשריר הרצון שלי בכל הנוגע לריצה (דברים אחרים תופסים את קדמת הבמה), וקשה לי להזיז את עצמי לריצות עצמאיות. ידעתי שאם אירשם לחצי מרתון, לפחות אבטיח שארוץ מרחק מכובד למדי, המרחק הארוך ביותר מאז שרצתי 50 קילומטר בספטמבר 2017.
השעון המעורר העיר אותי מחלום ב־4:00 בבוקר. ב־5:00 כבר הייתי במונית בדרך לביתו של שמוליק הודס, חבר קבוצתי, תושב קריית אונו אף הוא. הנהג הוריד אותנו רחוק למדי מנקודת הזינוק, וצעדנו לצד רצים רבים, בני לאומים שונים. גרמנית, איטלקית וכמובן אנגלית נשמעו בסביבתנו, ולפנינו צעד בבטחה ובעזוז עזיז מטורקיה. מעניין מה יחשוב הנשיא שלו על כך שהוא בחר לרוץ דווקא בישראל. נהניתי מתחושת הבין־לאומיות עוד לפני שהחל המרוץ.
נראה שזהו חוק טבע: כמה תאי שירותים שלא יהיו – תמיד ישתרך תור ארוך לפניהם ככל שמתקרבים לזינוק. גם אני תרמתי את חלקי לתור (אך גם תרמתי לתא השירותים גליל של נייר טואלט שהבאתי עמי), וזו הסיבה שהגעתי לשרוול הזינוק מאוחר למדי, ולא היה לי די זמן למצוא את שמוליק ואת עידית שוהם, שאִתה חשבתי לרוץ. לעומת זאת, שמחתי לפגוש לפתע באיציק ביטרן, חבר ילדות של אישי יריב, שריצת המרתון הראשון שלו בימים שבהם רק התחלתי לרוץ עוררה בי השראה לרוץ אף אני מרתון. התחלתי לרוץ אִתו, אך הקצב היה מהיר לי מדי, וכעבור שלושה קילומטר נפרדתי ממנו לשלום. זמן קצר לאחר מכן פגשתי בשמחה בחברתי סוניה מנדלוביץ, רצה עם אישהּ דוד, ששימש לה כפייסר אישי, והחלטתי להישאר לרוץ בחברתה הנעימה. ניסיתי לסייע לה לעמוד במטרה שהציבה לעצמה – שיפור השיא האישי שלה. סוניה גילתה נחישות ונתנה מאבק של ממש. כפי שכתבה לאחר מכן, היא יצאה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלה, ואני מעריכה מאוד את הנכונות הזאת שלה לרוץ ריצה ארוכה וקשה, לא בכיף ובסבבה, כלומר לא בקצב שיהיה לה נוח. לי עצמי קשה כרגע לגייס תעצומות נפש כאלה. היא הייתה קרובה מאוד להצליח, קרובה מאוד לשיאה, וגם זה הישג לא מבוטל. בע"ה במרוץ הבא. שמחתי לקרוא לאחר מכן את הפוסט השמח והאופטימי שכתבה:
Sonia Mendlovic is 
feeling blessed.
חצי מרתון תל אביב, חיוך שמאחוריו יציאה הרחק – הרחק מאיזור הנוחות. זר לא יבין.. הצבתי לעצמי יעד לשבור שיא אישי. התמודדות לאורך כל הדרך עם השדים (למה אני לא מצליחה ליהנות מזה כמו שאתם מציעים??) ובכל זאת חייכתי לצלם. גם מבפנים, האמת. ותודה לפייסר האישי שלי, האחד והיחיד David Mendlovic, ל Yael Shemesh שהפתיעה וליוותה אותי ול סיגל וייס על התמונה. והיעד? בשנה הבאה הוא יושג 
יישר כוח, סוניה!
גאה בך, סוניה!
כהרגלי במרוצים, לבשתי חולצה הנושאת את הכיתוב Vegan Runner, וכך זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, בהם אורי צוויג, שסיפר לי שנהיה טבעוני לפני שלוש שנים בעקבות הבן שלו. יישר כוח לך, בנו של אורי! וכמובן יישר כוח גם לאורי עצמו!
בסיום הריצה עוד התעכבתי זמן מה במקום עם שמוליק ועידית.
עם שמוליק הודס ועידית שוהם – שמחים שהסתיים
יחד שמחנו שהסתיים (אך היה מי שהזכיר באנחה שעוד שבועיים יש לנו חצי מרתון נוסף, בירושלים), יחד ביצענו תרגילי מתיחות על הדשא הרטוב, ויחד צפינו בתדהמה במסך שהקרין את תמונת רצי המרתון הראשונים שהחלו להתקרב לסיום. איזה קצב!
עם עידית שוהם. האם נממש את ההבטחה?
להתראות בשנה הבאה? כנראה שכן.
כל הכבוד לסוניה ולך.
ודי כבר, אני לא רובוט….
גם אני לא רובוט! גם לי המערכת אינה עושה הנחות!
אכן, קשה העניין עם השירותים. מי שמביא אתו נייר טואלט אולי יביא אתו שירותים ניידים… רעיון לסטרטאפ…
שמעתי על אחד המרוצים הגדולים בחו"ל, שבו הבנות עשו מעגל נשים, שהסתיר את האישה שעשתה את צרכיה. מניחה שהנשים נתנו לה את הגב כדי לאפשר לה פרטיות.
צריך אולי מאמן לשריר הרצון? אבל אולי יש כרגע סדר עדיפויות אחר. יהיה בסדר.
אכן, סדר עדיפויות אחר. זה לגמרי בסדר. אם עד מאי-יוני שריר הרצון יסרב להתחזק אקרא אותו לסדר.