בילדותי הייתי מכורה לספרים מסוג סדרות השבעייה הסודית, החמישייה והכלב, ילדים בלשים מטעם עצמם, הפותרים תעלומות בהצלחה רבה. די היה בכותרת שתתחיל בצירוף "תעלומת ה" כדי להרקיד מדורה של התרגשות בעיניי ולעורר אצלי ציפייה לקריאה מענגת. כמה רציתי להיות אחת מחבורת הילדים הללו, ילדה בלשית הפותרת תעלומות. והנה, חלפו עשורים, ותעלומה הקשורה ישירות אלי התגלגלה לפתחי, ואני… במקום לנסות לפתור אותה – המשכתי באימון הריצה, כאילו דבר לא אירע. מעשה שהיה כך היה: לאחר האימון הקבוצתי של "אנדיור" באצטדיון הדר יוסף, המשכתי בריצה קלה לגבעת המופעים, ועל גבי התיק הכתום, המשמש אותי בקביעות כאשר אני נוסעת לאימוני הריצה. לפי התכנית שרשם לי המאמן, אילן פריש, הייתה לי שם תוספת אימון של חצי שעה. בקצה המסלול הנחתי את התיק ליד שני ספסלים, והתחלתי באימון: ריצה לפסגת הגבעה, ירידה באזור השירותים, והמשך מסלול על השביל. נהניתי ממראה התוכים הירוקים שפלשו לגבעה, נזהרתי מרוכבי האופניים המהירים כאשר הייתי צריכה לחצות את המסלול שלהם כדי להגיע למסלול ההליכה, ורצתי לי בלב מתרונן. לאחר הסיבוב השני ביקשתי לשתות אז חזרתי לתיק, כלומר למקום שבו היה התיק אמור להיות ו… רגע, זה לא יכול להיות… היכן התיק? הקפתי שוב ושוב את המקום, כביכול משהו ישתנה אם אמשיך לשהות באזור והתיק יצוץ לפתע יש מאין. אפילו מוח איטי כשלי, באותו רגע, נאלץ להגיע להבנה שהתיק הועלם מהמקום. התבוננתי במבט חמור ומגנה בזירת הפשע וזו נראתה פסטורלית לגמרי, והשיבה לי בקריצה ירוקה. מה אעשה כעת? חשבתי בתוגה, והתשובה נורתה במהירות: מה נותר לי לעשות? יש לי שני סיבובים נוספים לרוץ, אז פשוט אסיים את האימון. וכך, במקום להתגייס לפתרון תעלומת התיק הכתום, תעלומה שיש לי נגיעה אישית אליה ואינטרס ברור בפתרונה, המשכתי לרוץ. עם תום האימון, יצאתי לריצת שחרור שבמהלכה תרו עיניי אחר התיק – אולי הגנב השליך אותו עם החפצים שבו, לאחר שבדק את תכולתו? לצערי, "נפלתי" על גנב לא מתחשב שהעלים את התיק לגמרי.
אז מה באמת היה בתיק?
זו השאלה המתבקשת ששמעתי מכל מי שסיפרתי לו על המקרה. "איזה גנב טיפש!" כתבה לי חברתי מירב לאחר שעניתי לשאלה שלה. אולי זה לא אצילי מצדי, אך יש קצת נחת במחשבה על האכזבה שנגרמה בוודאי לגנב (ולא, אני לא מתנצלת על כך!). לאחר שהתחלתי לרוץ נזכרתי לעשות את מה שתכננתי מראש – ולפיכך חזרתי לתיק והוצאתי ממנו חגורת למותניים ובתוכה כסף ופלאפון, כך שאלה היו עליי כאשר רצתי. בתיק נותרו: – שוקו מסויה, להתאוששות לאחר האימון – הגנב מן הסתם שותה חלב פרה. אני מוכנה להמר על כך שאינו טבעוני! – סידור רינת ישראל – זה דווקא יכול לשמש אותו. שיתפלל כדי לחזור בתשובה. – כמה עטים – אולי ישמשו את הגנב כדי לכתוב לי מכתב התנצלות. שני בקבוקי מים ללא ביספינול. מקווה שידע להעריך אותם. – כובע מוצלח שקיבלתי באחד המרוצים, שלצערי שכחתי להוציא מן התיק ולחבוש בזמן הריצה, ו… – מגבת קטנה ספוגה בזיעת האימון הקודם. שיתבשם! – אך בעיקר צר היה לי על עבודה סמינריונית על בת פרעה, שהגישה לי מיכל, והייתי בשלבים מתקדמים של בדיקתה. כהרגלי, לקחתי אתי עבודה לנסיעות האוטובוס לאימון ובחזרה ממנו. האם ייתכן שהגנב ישלים את בדיקת העבודה? האם אפשר יהיה לסמוך על איכות בדיקתו? בת פרעה, איה את? לגנב פתרונים. אני, כאמור, המשכתי באימון הריצה בלא שאפתור את תעלומת ההיעלמות המסתורית של התיק הכתום ושל בת פרעה אשת שלמה.
את נותנת לו פחות מדי קרדיט. הרי ברור שזה אדם שעקב אחרייך הרבה זמן, למד את הרגלייך, ידע שאת בודקת עבודות בדרך. את העבודה הוא רצה!! הוא לקח אותה לאוניברסיטה אחרת שבה הוא לומד, ויגיש אותה.
מהר תפיצי את המידע לכל עמיתייך באוניברסיטאות המקבילות.
כפי שעשתה, להבדיל, שרה פרנקל ז"ל. כשגנבו ספר נדיר מהספרייה היא הודיעה לכל סוחרי הספרים העתיקים.
היא גם התלוננה במשטרה. לא בטוח שהם הבינו מה הערך של ספר ישן כזה…
וואו, רונית, אולי את פתרת את התעלומה ואת היא זו שצריכה להיות בלשית! 🙂
מה שקרה קרה. השאלה אם הפקת לקחים לריצה הבאה. טוב שלפחות לא שכחת את הכסף והפלאפון. אבל גם הכובע חשוב. ובקבוק מים תשאירי עלייך.
בקיצור, תרוצי עם כל הכבודה…
עם כל הכבוד, לרוץ עם כל הכבודה זה לא פרקטי. על הכובע התגברתי בזכות מרוץ השליחים תנ"ך-תש"ח במהלכו קיבלתי כובע דומה ושווה מהקבוצה שאתה רצתי.
ותחשבי על זה שהוא עלול להיות אלרגי לסויה, ואז הוא נענש…..וזה מיד "החטא – ועונשו".
ולגבי העבודה, טוב שיש היום מחשב, כל שעל מיכל לעשות הוא להדפיס את העבודה שוב, להגיש לך, ו…זהו.
בקיצור, ברוך השם, נזקו של הגנב מועט וניתן לתיקון, למעט עוגמת נפש וזעם על כך שמישהו חודר בצורה כל כך גסה לפרטיותנו.
וכמובן, הספרים של אניד בלייטון. הבלשים היו ילדים בריטים נחמדים, אחת מהן שמה היה ג'ו, ואל נשכח את הכלב טימי, כמובן, שהשתתף בהרפתקאות. והאוכל! אוי, האוכל! עוגות פרי, מיץ, כריכים, ביסקוויטים! יאמיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי! לדעתי, במעמקי אחד הארונות בביתי, יש כמה וכמה מהספרים האהובים האלה.
אכן, אכן! ג'ו הייתה גיבורת ילדותי. רציתי להיות ג'ו. ורציתי שיהיה לי כלב כמו טימי… ואני זוכרת בעיקר את מיץ הלימונדה ששתו. אולי בגלל זה אני אוהבת עד היום לימונדה. אני לא טועה, נכון? הם שתו לימונדה, נכון?
כמובן! לימונדה! זכרתי מיץ, אבל כן, לימונדה עם עוגות פרי היו הפריטים העיקריים בתפריט הנפלא ההוא!
מאשה, הרעיון של הגנב האלרגי לסויה שעשע אותי, אבל אני מקווה שלא יינזק מדי. והאמת היא שלא חשתי זעם. עגמת נפש במידה מסוימת, כן, אבל מיד ראיתי את הצד הטוב במצב: הכסף והפלאפון עלי, וכמו שכתבת – מיכל יכולה לשלוח לי את העבודה שוב, בקלות ובמהירות. רק הצטערתי על זמן העבודה שכבר השקעתי בבדיקה.
את טובה ממני! אני הייתי חשה זעם רב, מאחלת לגנב כל רע (אלרגיה לסויה היא הרע במיעוטו בעיני ברגעים כאלה). אחר כך הייתי נרגעת, וחושבת על האספקטים הפסיכוסוציאליים של העבריינות. אבל ברגע הראשון, אוהוהו, הייתי ללא ספק רושפת אש וגופרית. בהשוואה, דרקון בוגר היה נראה חתלתול פעוט לידי!
🙂
אולי את טובה ממני שאת מסוגלת לזעום כך, זעם קדוש וצודק ואילו אני חשתי בעיקר מבוכה…
פינגבאק: ladyboy
פינגבאק: Award Winning PR
פינגבאק: avocat divorce lyon