טבעונית למרחקים ארוכים: חצי מרתון תל-אביב 2014 – הקבוצה של עידית

אישה בורחת מאחריות

"איך זה שאת לא 'פייסרית'?", שאלו אותי כמה וכמה פעמים חבריי לקבוצה, שהרי כה רבים מ"אנדיור" התגייסו למשימת הכתבת הקצב. שאלה נבונה. דווקא מתאים לי להיות מכתיבת קצב. נראה לי מדליק לגמרי לנסות לעודד רצים אחרים ולסייע להם בדרך להגשמת החלום שלהם. מתאים לי כמו כפפה ליד, למעט… העניין עצמו – הכתבת הקצב. הרי איני יודעת לקבוע קצב לעצמי אז איך אשא על כתפיי הדקות אחריות כזו כנציגת ציבור? לא בא בחשבון. ובכל זאת מצאתי דרך ליהנות מכל העולמות – גם להתחמק מהאחריות וגם להיות מלווה של "פייסרית". הודעתי לחברתי עידית סעד, מכתיבת הקצב של 2:10 לחצי מרתון, שאצטרף אליה. לא קבעתי את המרוץ הזה כמרוץ מטרה, וזו נראתה לי הזדמנות לרוץ ריצה ארוכה יחסית בהנאה גדולה, ליהנות מחברתה של עידית (הרי במרוץ רגיל אני יכולה רק לחלום על לראות את הגב שלה), ולראות כיצד היא מתנהלת עם כל העניין הזה של הכתבת קצב.

שלושה דורות

למרוץ הגעתי עם חברתי דנה בר, שרצה אף היא חצי מרתון. שלושה דורות היו במכוניתה של דנה – היא, אביה אהרון ובנה עומר, שנרשמו שניהם למקצה ה-10 ק"מ. דנה אמנם שמחה כאשר ביקש ממנה עומר לרשום אותו ואת סבו למרתון תל-אביב, אך היא התקשתה להחליט למי מהם עליה לדאוג יותר. עומר התעקש להגיע למרוץ אף שזה עתה החלים ממחלה, ואביה מוּכר לה כסרבן שתייה. תקוותה הייתה שכל אחד מהם ישגיח על האחר. "את חושבת שמישהו מהם ייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי?" שאלתי את דנה והוספתי לדאגתה. "נראה לי שאבקש מכרמית [שרצה כמכתיבת קצב במרוץ ה-10 ק"מ] לשים עליהם עין", השיבה דנה בנימת פקפוק. בסופו של דבר שניהם סיימו את המרוץ בשלום.

שלושה דורות – אהרן, עומר ודנה

מכתיבי קצב

עוד לפני הגעתנו לרחבת הזינוק האווירה היא אווירת חג. נחיל רצים ארוך זורם למקום, ואי אפשר שלא להתפעל מכך ולקבל את הרושם שכולם משתתפים במרוץ הזה. עידית מתקשרת אלי ומנחה אותי להגיע לאוהל המרתון, שבו היא שהתה עם מכתיבי הקצב האחרים. שם אני פוגשת גם את כרמית ואת יואל, החבוש בפאה מתולתלת ומצחיקה לראשו. לכל אחד מהם בלון אדום. האווירה שמחה ואני מצלמת אותם למזכרת.

חבורת הפייסרים מ"אנדיור": עידית, יואל וכרמית

"הקבוצה של עידית" וסיפורו השמח של דודי שמח

סביב עידית מתקבצת קבוצת רצים התולים בה את יהבם. עידית מסבירה להם בסבלנות את האסטרטגיה שלה – היא תפתח לאט ואחר כך תגביר. אני מציעה עצמי בשמחה לשאת את השלט המורה על הזמן. לאורך המרוץ עידית מעודדת את הקבוצה שלה, מבהירה להם שהנה תגביר מעט ואחר כך תחזור לקצב, מזכירה להם לשתות ולנשום נשימות עמוקות. אני מנסה לעזור לה בעידוד ובהבאת מים לרצים שאִתה. לשמחתנו, גם איציק ודורון מהקבוצה שלנו "אנדיור" בחרו לרוץ אתנו. איציק הוא בדחן מטבעו והדבר תורם לאווירה הטובה. "אל תתאמצו יותר מדי, שלא תתעייפו!", הוא מזהיר את האנשים העומדים על המדרכה וצופים במרוץ. אני משוחחת עם דודי שמח, שהצטרף לקבוצה של עידית. זהו לו מרוץ ראשון, והוא התאמן לקראתו שלושה חודשים. שנתיים הוא היה מושבת מפעילות גופנית לאחר פציעה קשה. הוא חושש שמא לא יצליח לסיים. אני מבטיחה לו שאם יסיים – אזכיר אותו בפוסט שלי כמי שעמד במשימה. משמח אותי לקיים את הבטחתי. לאחר מכן נודע לי שדודי מתאמן אצל חברתי חוי זוסמן, שנהייתה מאמנת ב"אנדיור".

זינוק!

טבעונים על המסלול וריצה יחפה

מאחר שלבשתי חולצה ועליה הכיתוב Vegan Runner, זכיתי להכיר רצים נוספים, שלמראה חולצתי סיפרו לי שאף הם טבעונים. כך יונתן וחובב, שהשתהו מעט לשיחה נעימה ואחר כך רצו קדימה, וכך גם שגיא, שהוא הרץ היחף הראשון שאני רואה בפעולה. לשאלתי אם לא חם לו בכפות הרגליים, השיב בשלילה. נזכרתי שבילדותי הרחוקה בעומר היינו יחפים רוב הזמן, אז אולי יש משהו ברעיון של ריצה יחפה?

עוּף גוזל ודיוק מרבי

בקילומטר האחרון עידית מעודדת את הרצים לנטוש אותה ולרוץ קדימה. דפנה וסער אכן עושים זאת ושתינו מתמלאות גאווה. אנו חוצות את קו הסיום בחיוך רחב, אוחזות ידיים המונפות אל-על. אך מעשה שטן, עד שאני נוהגת כהלכה בסיומו של מרוץ, זוכרת לחייך ולהניף את ידיי במקום להתבונן בשעון, התברר בדיעבד שאין תמונת סיום שלנו. על כל פנים, עידית מראה לי בשמחה את הרשום על צג שעונה – 2:10:00. איזו דייקנות! ומה באשר לי? האם למדתי את המלאכה ואוכל לשמש מכתיבת קצב במרוץ בעתיד? אני חוששת שלא. נראה לי ששוב אעדיף להצטרף כסייעת למכתיב קצב של אחד מחבריי לקבוצה.

Comments

comments