טקס הדבקת המדבקה

רוצי חוי, רוצי, וחזרי עם מדבקה

בשעה שאני יושבת מול המחשב וכותבת את השורות הללו (להגנתי, לאחר אימון בוקר מפרך), חברתי חוי זוסמן רצה את המרתון הראשון בחייה, בווינה. הבטחתי לה שאחשוב עליה ואשגר לה אנרגיות חיוביות בזמן הריצה שלה, וזו ההוכחה שאני אכן עושה זאת. "רוצי, חוי! רוצי!". חוי, בעלת החיוך הרחב, הייתה מתוחה וחרדה לקראת המרתון הראשון שלה. למתח שלה תרמה גם העובדה שהיא יצאה לווינה לבד, בלי האיש שלה (מישהו צריך לטפל בילדים הקטנים), ובלא אף מכר נוסף שירוץ אותו המרוץ. אך כפי שאמרה סוניה, "חוי ידידותית כל-כך, שבוודאי תמצא לה שם חברות חדשות". והעיקר – היא תחזור עם הישג מרשים ועם כינוי חדש שהשיגה ביושר – מרתוניסטית, ואולי גם עם המדבקה הנכספת – 42.2.

הולכים ומתרבים חבריי לקבוצה שנהיו למרתוניסטים, ותמונותיהם מטקס הדבקת המדבקה מקשטות את הפייסבוק.

עידית – אושר צרוף וחיוך לכל אורך הריצה

עידית סעד הגשימה חלום ישן, ורצה ב-17.3.13 מרתון ראשון בברצלונה, למרות כל הפציעות שעברה בדרך והניתוח בכף הרגל שעברה בשנה הקודמת. משך הריצה כולה לא מש החיוך משפתיה, והמרתון עבר עליה כחוויה מאושרת, בלי כל כאבים במהלכו ולאחריו. בני משפחתה וחברים קרובים חיכו לה בתחנות שונות של המסלול. בנותיה הכינו לה מראש פתקים לחיזוק הנפש, שאותם החליטו לתת לה כאשר יראו שקשה לה, אך רק בסיום המסלול הגישו לה את כל החבילה. הן הסבירו לה שלכל אורך הדרך היא נראתה "תותחית" ומאושרת מכדי לקבל את הפתקים ההם שנועדו לשעות קושי ומשבר.

עידית, שהצטרפה זה מקרוב לפייסבק הוסיפה את התמונה הבאה ומתחתיה הכיתוב: "לאחר שבועיים – תם עידן הצניעות".

 עידית – לרוץ בשמחה ובאהבה

איציק ואיתן – "יחד, כל הדרך"

גם הצמד-חמד, החברים הבלתי נפרדים, איציק אלעזר ואיתן דביר, רצו מרתון ראשון – בתל-אביב. "ציל וגיל", כינתה אותם עידית שוהם, שהיא וקרן לי, חברתה לאימונים לקראת תחרות "איש הברזל", זכו לכינוי "צילי וגילי". המרתון הרשמי בוטל, וכולנו הצטערנו בשבילם, ביודענו כמה מאכזב הדבר שלאחר חודשים של אימונים, המטרה שלשמה התאמנו פשוט התאדתה. אך שבוע לאחר מכן, ביום שבת, אורגן מרתון "ישראמן" בפארק הירקון ואִפשר להם לקצור את פֵּרות ההשקעה הרבה. על אף היותי שומרת שבת, לא יכולתי שלא לשמוח בשבילם ובשביל הרצים האחרים על שנמצא פתרון לרצי המרתון המלא. איתן ואיציק רצו אם כן בפארק הירקון, במזג אוויר קריר, אך ברוחות חזקות. חברים מהקבוצה ליוו אותם במקטעי ריצה לאורך כל הדרך, וחברים ובני משפחה עודדו אותם מצדי הדרך, וכפי שאמר לי איציק, התמיכה המאסיבית הזו עזרה לו להתגבר על קשיי הקילומטרים האחרונים. לאחר המרתון דיווחו שהם נישאים על ענן של אושר ומתקשים לנחות.

 מימין לשמאל: איציק אלעזר ואיתן דביר – "שני חברים יצאו לדרך"

ליאת – לסבא וסבתא לא מגיעה מדבקה?

גם ליאת נתנאל, לאחר שני מרתונים בשק, בברלין ובירושלים, שמארגניהם לא חילקו כל מדבקה, קיבלה סוף סוף מדבקה מאילן פריש, שאותה הדביקה על המכונית של הסבים שלה, מאחר שאין לה כעת רכב משלה. עם מדבקה כזו הפנימה סבתהּ סוף סוף מהו המרחק של מרתון ("אז תזכירי לי, מרתון זה 21 ק"מ?", שאלה לפני עידן המדבקה).

 ליאת נתנאל – מקור לגאווה לסבא ולסבתא

סוניה – שמחת הטקס

ואחרונה חביבה, סוניה מנדלוביץ, שאף היא נהייתה מרתוניסטית, לאחר שרצה מרתון ראשון ברומא, עם אישהּ דוד, אף היא ב-17.3.13, באותו היום שבו רצה עידית סעד מרתון ראשון בברצלונה. כאשר הצטרפה סוניה ל"אנדיור" כלל לא חשבה על מרתון, אך קיבלה תיאבון כאשר יותר ויותר אנשים מסביבה יצאו למרוצי מרתון ואולטרה מרתון. היא לא האמינה שאכן כוחה יעמוד לה לגמוע 42.2 ק"מ, מה גם שנפצעה במהלך האימונים. אך להפתעתה רצה, בלא משברים ובלי קשיים גדולים מדי, יותר מ-44 ק"מ (אולי היה זה הבלגאן האיטלקי שהאריך את הדרך, וכן שינוי המסלול שנדרש בשל ההתכנסות בותיקן לצורך בחירת האפיפיור החדש בדיוק בזמן המרתון). והחשוב מכל – היא סיימה עם טעם של עוד, וכמו עידית, כבר חושבת על המרתון הבא.

סוניה סיפרה לי על שירות שלא הייתי מודעת לקיומו, עליו נודע לה ממאמן הריצה, מני קורן, והנה אני מפרסמת אותו לתועלת הרבים. כדי לזכות במדבקה, הצטרפו למועדון שאלה פרטיו, ומלאו את פרטיכם:

http://www.marathonclub.net/default.aspx

וכדי למנוע אכזבות: לא כל המרתונים מוכרים בידי המועדון. להפתעתי התברר לי שמרתון ירושלים, שבו רצתי השנה, אינו כלול בו, ואילו מרתון תל-אביב אכן כלול.

סוניה סיפרה כיצד התרגשה לקבל את המדבקה בדואר, לביתהּ, לאחר שסיפקה למועדון אישור על שסיימה את המרתון. "הרי רצתי רק בשביל המדבקה", אמרה לנו סוניה בחיוך, לאחר סיום האימון הקבוצתי ביום שישי, ביער בן שמן. "יכולת לעשות לעצמך חיים קלים יותר", השבתי, "אני קיבלתי מדבקה לפני שנה עוד לפני שרצתי מטר אחד במרתון תל-אביב, רק בזכות זה שנרשמתי אליו" ("הדביקי אותה על האוטובוס שאתו את נוסעת לאוניברסיטה", הציע לי רן שילון). "אפשר להשיג מדבקה הרבה יותר בזול", הוסיפה ויוי, "פשוט, להזמין מבית דפוס…". אבל כולנו יודעים שהערך של המדבקה נובע רק מכך שהזענו כדי להשיג אותה.

מרגש בעיניי שסוניה בחרה לעבור את טקס הדבקת המדבקה אתנו, חבריה לקבוצת הריצה, עם תום האימון ובמהלך הפריסה, ולאחר שקרצפה בקפדנות את המקום שבו תודבק אחר כבוד המדבקה, הוזמנו לטקס. השמחה הייתה רבה והפרגון מחמם לב. והנה, עוד מכונית עם המדבקה 42.2 הצטרפה לכביש.

 סוניה מנדלוביץ – מעבר מ"רצה" למרתוניסטית

טקסי מעבר

זאב ז'בוטינסקי טען כי מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס, באשר הטקס מציין תרבות. אנתרופולוגים כותבים על חשיבותם של טקסים, ובייחוד טקסי מעבר, כמציינים שינוי במעמד המשתתף בטקס. למרות זאת, ככלל, איני חובבת טקסים (ובייחוד טקסים שבהם מגישים חלקי גופות של בעלי חיים מתים), אבל טקס הדבקת המדבקה יוצא מכלל זה, שהרי הוא קצר הרבה יותר, ספונטאני ומציין הישג של ממש. למרות קוצרו, יש לטעמי להוסיף אותו לרשימת טקסי המעבר שמנה האתנוגרף, ארנולד ון-גנפ, שהרי הוא מציין שינוי מהותי שחל באדם – שינוי שהפכו מרץ, למרתוניסט.

התכתבות על דף הפייסבוק של סוניה:

מירב מרום: סוניה, עשית זאת בגדול ובקלילות. ציפי, מתי אנחנו? גם אני רוצה מדבקה.

ציפי בר-אל: אנחנו?… אנחנו נקנה מסוניה את האוטו.

סוניה מנדלוביץ: את האוטו הזה אני כבר לא אחליף 🙂

מימין לשמאל: מירב מ', יעל, חוי, סוניה, ציפי ומרינה בטקס הדבקת המדבקה של סוניה

Comments

comments