טבעונית למרחקים ארוכים: חשיבותה של סביבה תומכת

שלושה שבועות חלפו מאז המרתון הראשון שלי – מרתון תל-אביב, כאבי השרירים פסקו כעבור כמה ימים, ורק שריר אחד עדיין זוכר ומושפע, שריר הלב, שעודנו מכווץ מרוב אהבה והוקרת תודה לאנשים שליוו אותי בדרך הזו. דומני שלא עבר יום מאז המרתון שלא הרהרתי במהלכו בסביבה התומכת שלי, תלתי משמע, ובחוב שלי כלפיה.

רשימה זו עוסקת בשלושת ההיבטים של "סביבה תומכת", כפי שאני מבינה את המושג, ומוקדשת באהבה להיבט הראשון מבין השלושה – הסביבה התומכת האנושית.

 

א. סביבה תומכת אנושית – הרוח הגבית שלי

בסביבה תומכת כוונתי בראש ובראשונה לזו האנושית – האנשים שבחיי המקיפים אותי, משמשים לי רוח גבית, מעודדים, מחזקים ושמחים בהצלחתי.

אני צריכה להודות שאישי-אהובי, יריב, אינו מאושר מתחביבי החדש, ריצה למרחקים ארוכים מדי, לטעמו. הוא סבור שעדיף שאסתפק בריצות של ארבעים דקות, שלוש פעמים בשבוע. הוא עצמו נפגע בברכיו לפני שנים רבות, בעקבות ריצות של כשלושים ק"מ, וכעת הוא חושש לברכיי. למרות ההסתייגות של יריב מהבחירה שלי, הוא תומך בריצה שלי לוגיסטית, כל אימת שאני נזקקת לעזרתו, והוא אפילו מתגאה בי בפני חבריו.

גם אמי אינה רגועה מכוונתי להמשיך לרוץ ריצות מרתון, והייתה מעדיפה שאסתפק בחצאי מרתון. ובכל זאת היא כתבה, הלחינה, ניגנה ושרה לי שיר עידוד לכבוד המרתון הראשון שלי, ואת השיר הזה זמזמתי בראשי בזמן הריצה.

שלושת האחים שלי, איסי, ישי ואלון, טרחו ובאו לקבל את פניי בקו הסיום (אך בגלל שהטעיתי אותם ואמרתי להם זמן ריצה משוער ארוך בהרבה ממה שהיה בפועל, פגשו אותי כארבעים דקות לאחר שסיימתי את המרוץ), ופניהם הגאות סייעו לי להפנים שהשגתי איזשהו הישג באותו יום. אמנם אחי הבכור, איסי, נטל על עצמו את תפקידו המשוער של אבינו ז"ל, והזהיר אותי שוב ושוב ש"לרוץ זה לא בריא" (רופא הקיבוץ שלו צנח ומת השנה תוך כדי ריצה), אבל הדאגה שלו מלווה בהרבה גאווה.

הסביבה התומכת מורכבת גם מחברים יקרים, ממעגלים שונים בחיי, שתמכו ועודדו. בין אם חברות ילדות (תודה, אורלי!), בין אם חברות מהתקופה הסטודנטיאלית (תודה, רונית!) ובין אם חברות חדשות, שתי היעלות שעודדו אותי "מיציע הטבעוניות", מאשה, המגיבה תמיד במילים חכמות ומעצימות, שהצטרפה אליהן מ"יציע הצמחוניות", חברותיי לקבוצת הריצה, ובייחוד כרמית ושתי העידיות, קולגות וסטודנטים (בעיקר סטודנטיות). רק מקצת האנשים היקרים הללו הזכרתי בשמותיהם, אך תודתי נתונה לכולם.

תודה מיוחדת מגיעה לסדנת הנבחרת של קוד המנצח, לשני המנחים – אלון אולמן וערן שטרן, על שעוררו בי השראה לרוץ, אלון – בעצם הווייתו ובסיפור האישי שלו, כמי שהפך לאיש ברזל לאחר אירוע של קריסת ריאה, וערן, בהערתו שעלי למצוא יעד ספורטיבי מדיד, שניתן לשיפור תמידי, וטענתו שלא ניתן לרשום כיעד את הפעילות הגופנית הקודמת שלי, שאמנם הייתה בה התמדה, אך לא היה בה אלמנט של שיפור מתמיד. תודה לשני המאמנים המסורים והמצוינים שליוו את הסדנה – שי ליסבון, שאף שלא היה מאמן אישי שלי, תמיד התעניין, דרבן ושאל, מהו היעד הבא, והמאמנת שלי, מירב לוי-ליבוביץ (או בשמה "האמתי": "מירב האפשרויות"), שעודדה אותי לכתוב על חוויות הריצה ואף דרבנה אותי להשתתף במרוצים, רעיון שבתחילה נראה לי מופרך ותמוה ביותר, אך לאחר שהשתתפתי בנובמבר 2011 במרוץ הראשון שלי – מרוץ הלילה של נייקי, התחלתי להפנים שיש מקום במרוצים כאלה גם לאנשים כמוני, שאינם ספורטאים מקצועיים.

תודה ענקית מלב אוהב לחבריי הנפלאים מסדנת הנבחרת של קוד המנצח, הקבוצה התומכת והמפרגנת ביותר שיכולתי לייחל לה, שאתה אפשר לארוג חלומות, לחגוג הצלחות, להתגבר על אכזבות ולהיכשל קדימה, כפי שלימדונו בסדנה. אף שכבר סיימנו את הסדנה, אנו מוסיפים להיפגש באופן עצמאי כדי לתרום ולהיתרם, ואני מצפה שהחברות התומכת הזו תמשיך להתקיים. תודה מיוחדת לשותפת המחויבות המדהימה שלי מאותה סדנה – גלית גולדנברג-אורן, פצצת אנרגיה יצירתית ונלהבת, שאני צופה לה גדולות ונצורות, שהתרגשה לקראת המרתון שלי לא פחות ממני, ושהתקשרה אלי יום קודם כדי לומר את כל הדברים הנכונים ולהזכיר לי מדוע אני רצה.

וכמובן – רוב תודות למאמן שלי, רן שילון, שלאורך כל הדרך האמין ביכולתי לרוץ מרתון, עשרה חודשים בלבד לאחר שרצתי ריצה ראשונה ולא מחייבת של שש דקות, והמשיך להאמין בכך גם כאשר אני פסקתי להאמין בעצמי והוא נדרש לפעולות החייאה בהולות לביטחון העצמי שלי. תודה על הליווי המקצועי ועל החיזוקים המנטאליים שאפשרו לי לסיים את המרתון לא רק בשלום, אלא גם בפליאה על שזה לא היה קשה כפי שחששתי שיהיה. הברכיים כלל אינן כואבות, ולמעשה הייתי יכולה להמשיך לרוץ לו היה בכך צורך.

תודתי לכולכם!

 

סביבה תומכת חיצונית – לדבר אל העצים ואל האבנים

מעבר לסביבה התומכת האנושית, אני הופכת גם את הסביבה החיצונית, שבה אני רצה, לסביבה תומכת המחזקת אותי. אני משתפת אתכם בכך, כי אולי כמה מכם ימצאו את הרעיון נכון גם בעבורם וייתרמו ממנו.

כאשר אני רצה, ובעיקר ריצות מאתגרות, אני מדמיינת שהעצים הירוקים מעניקים לי אנרגיה וכוח, מי המזרקה בפארק או מי הים, כאשר אני רצה בקרבה לים, הם מים חיים המעניקים לי כוחות טמירים, סלעים בדרך מסמלים את יכולתי להתגבר על מכשולים, ואני מדמיינת אותם מריעים לי, כל אימת שאני חולפת על פניהם, פנסים מאירים את דרך חיי, כמעין מגדלור, ומזכירים לי את הסיבה שבשלה אני רצה. סביבה תומכת יכולה להיות גם פיסת שמים המשמשת תזכורת לכך שהשמים הם הגבול. כך, כיד הדמיון הטובה ועולם האסוציאציות הפרטי, כל איש ואישה, כל רץ ורצה, יכולים להפוך את הסביבה שבה הם מתעמלים – בין אם סביבה מוכרת ובין אם סביבה חדשה – לסביבה תומכת.

 

סביבה תומכת פנימית – סלקציה קשוחה של מחשבות ורגשות

ההיבט השלישי של סביבה תומכת קשור למעשה בקודם – המחשבות והרגשות שאני מתירה להן להסתנן לקרבי ולהתנחל בתוכי כאשר אני רצה.

במהלך ריצת המרתון, ובייחוד בחצייהּ השני, שבו רצתי לבד, האזנתי למחשבות הפוקדות אותי, וניהלתי אותן ביד רמה, כסלקטורית קשוחה במועדון לילה. לא אפשרתי כניסה למחשבות מרפות ידיים ושיננתי שוב ושוב את משפטי ההשראה שלי, כמו "כל הכוח והעוצמה שבעולם מצויים גם בי" (ותודה לרובין שארמה, הוגה המשפט היומרני הזה), ו"נולדתי לרוץ", "אני מסוגלת לרוץ מבוקר עד ערב" (ותודה לחתומה מעלה, שהגתה את המשפטים היומרניים כמעט כמו המשפט של שארמה, פיזרה לעצמה הבטחות שאין להן כיסוי, אך העיקר שהן סייעו לי לצלוח את המרתון בשלום). דמיינתי שאני משתתפת באולטרה-מרתון, אמורה לרוץ עד הערב, ולפתע מקבלת הנחה משמעותית ומתברר לי שאני צריכה לרוץ "רק" עד הצהרים, כך שכל הריצה מקבלת פרספקטיבה שונה והופכת לריצה "קצרה". מלבד זאת חשבתי שוב ושוב על "הרוח הגבית שלי", בני המשפחה והחברים (ראו סעיף א – סביבה תומכת אנושית), המריעים להצלחתי וחוגגים אתי את שמחת ההישג.

כמו כן נקטתי שיטה שלמדתי מרן שילון, להקדיש קילומטרים מהמרוץ לאנשים אהובים. אף שכללתי את השיטה, כי את שני הקילומטרים האחרונים הקדשתי לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. הנה לי יש את החופש לרוץ, חשבתי לעצמי, ואילו הן אינן יכולות לזוז ולו מעט ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודל גופן (ובטטות כורסה ציניקנים אולי יאמרו שאם הבחירה היא בין לרוץ מרתון ובין להיות תרנגולת שאינה זזה ממקומה, הם מעדיפים את האפשרות השנייה, אך זאת רק משום שמעולם לא היו תרנגולת כלואה בכלוב). נשאתי תפילה פנימית לעולם טוב והוגן יותר גם בשבילנו וגם בשביל שאר הברואים החולקים אתנו את העולם.

ולסיום, חשבתי על כך שבאמצעות הריצה אני מעבירה את המסר שלי, שאמנם בעבורי הוא בגדר מובן מאליו, אך התברר לי להפתעתי שלא כך בעיניי כולם – שטבעונות הולמת להפליא אורח חיים בריא וספורטיבי. מובן שיש דוגמאות הרבה יותר מוצלחות ממני להוכחת הטענה (ועל כך עוד אכתוב יותר מרשימה אחת), אבל זה לא פותר אותי לעשות את ההשתדלות להוכיח זאת, בסביבה הקרובה שלי.

כך – הסביבה התומכת שלי – על שלושת היבטיה – סייעה לי לסיים את המרתון הראשון שלי בשלום ובידיעה שאין זה המרתון האחרון.

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על טבעונית למרחקים ארוכים: חשיבותה של סביבה תומכת

  1. I simply want to mention I am just all new to blogging and certainly loved this web site. Very likely I’m planning to bookmark your blog post . You certainly come with exceptional well written articles. Thanks a bunch for sharing your web-site.

  2. פינגבאק: trần căng xuyên sáng

  3. פינגבאק: đá xuyên sáng nhân tạo

  4. פינגבאק: uber app

  5. פינגבאק: womens fashion

  6. פינגבאק: passives einkommen möglichkeiten

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>