טבעונית למרחקים ארוכים

"אולי תבקרו את שיר?"

שנה לאחר הטיול הקודם לערבה, יצאנו לערבה פעם נוספת, ביום הולדתו העברי של יריב.

הערבה היא בעיניי ובעיני אישי יריב אזור מועדף לטיולים בחורף. לפני חמש שנים ביקרנו בימי חנוכה את ליאורה בן חיים (עוד ארחיב עליה את הדיבור), שהתארחה אצל בנה עפר וכלתה שיר בביתם ביישוב ספיר. אולם מאז הספיקו עפר ושיר בן חיים לעבור לעיר אובות, במטרה להקים חווה שיקומית וחינוכית לצעירים מחפשי דרך. החווה היא גם תיירותית, ואפשר ומומלץ לשכור מהם אוהל או חדר.

סיפרתי לליאורה ששוב נטייל בערבה. "אולי תבקרו את שיר בעיר אובות?" הציעה לי, "היא לבד שם. עפר במילואים".

הסברתי לליאורה שלצערי אין לנו אפשרות לבקר את שיר, כי אנו תלויים באוטובוס בטיול הזה. אולם לא הבאתי בחשבון שכאשר ליאורה רוצה מאוד שמשהו יקרה – הרבה פעמים הוא אכן קורה. עוד נשוב לכך.

בדרך לערבה – מתחנה מרכזית מוזנחת בתל אביב ועד טעות במקום הירידה בערבה

יצאנו ביום ראשון. הגענו במכונית שלנו לתחנה המרכזית המוזנחת בצורה מחפירה. הידעתם שזה כמה שנים המעליות והמדרגות הנעות אינן עובדות בה? הייתה שם אישה מוגבלת בהליכה שנבהלה כאשר התברר לה שתצטרך לעלות את המדרגות ברגל, ונחמץ לי הלב.

באוטובוס קראתי מאמר שעסק בלימודי בעלי חיים במקרא, וגם למדתי ספרדית וגרמנית באמצעות תוכנת דואולינגו. הייתי מרוצה מניצול הזמן. יריב היה שקוע בקריאת ספר וציפה שהכריזה תודיע שהגענו לספיר – אז יֵֵדע שהוא צריך להתחיל להיות ערני ולוודא שנרד בצופר. אך בפועל זה לא קרה. הכריזה לא הכריזה, וכאשר הרים יריב את עיניו מן הספר, התברר שעברנו את צופר ואנו לפני היישוב צוקים. ירדנו ביישוב צוקים וחיכינו לאוטובוס שיביא אותנו 8.4 ק"מ צפונה לצופר. למרבה המזל, כעבור דקות אחדות הגיע אוטובוס שהחזיר אותנו לצופר במחיר מופקע (19 שקלים לאדם, נסיעה של תחנה אחת).

בית הקברות של צופר

התחלנו ללכת מתחנת האוטובוס דרומה, וכשנגמרה הגדר של צופר פנינו מזרחה. התחנה הראשונה והלא מתוכננת שלנו הייתה בית הקברות של צופר. ראינו משהו מעניין בשטח, אז סטינו מן המסלול המתוכנן סטייה לא גדולה והלכנו אליו. זה היה בית קברות קטן ובו מעט קברים, תריסר במספר. התעצבתי לראות שלושה קברים חדשים, כולם של חיילים שנולדו בצופר, כולם נפלו במלחמת חרבות ברזל מ-7.10.2023 ואילך, וכולם היו בני 21 בנופלם: גלי רועי שקותאי ז"ל, נפל ב-7.10.2023; רואי אליאס ז"ל, נפל ב-23.12.2023; עידו אפל ז"ל, נפל ב-28.5.2024. איזה מחיר דמים כבד שילם היישוב הקטן הזה. התרגשתי מהציטוט של גלי רועי שקותאי, "לא לשכוח לעזור". שלא נשכח את צוואתו, אמן!

מצפה יפתח לזכרו של סרן יפתח יעבץ ז"ל

משם המשכנו למצפה יפתח, לזכרו של סרן יפתח יעבץ, לוחם מגלן שנפל ב-7.10.2023. יריב ואני השתתפנו בהלוויה שלו, משום שנעמי, רעייתו של אביו גלעד, הייתה סטודנטית שלי. התארגנו ללינת לילה בקרבת מצפה יפתח וחשבתי על נעמי ועל האבל שירד עליה עם נפילת יפתח, שאליו הייתה כה קשורה ובו הייתה כה גאה.

השמיים היו זרועים בכוכבים. מזמן לא ראיתי כוכבים רבים כל כך. הייתי מצוידת היטב מפני הקור, כולל גופייה תרמית מתנת אסתי וכן גרביים חמות שקניתי. לא היה לי קר בלילה, אך בבוקר התברר לי שליריב כן היה קר. יש לציין שאני ישנתי בשק השינה המשובח, אף שהוא סחב אותו בשבילי, ואילו אני סחבתי עבורו את שק השינה המוצלח פחות והכבד פחות. טייל וג'נטלמן.

בבוקר, לאחר ההתארגנות, השארנו את התרמילים במקום שבו ישנו והתחלנו לטפס בשביל למצפה יפתח. אולם העלייה הייתה תלולה והקרקע לא סיפקה אחיזה טובה. יותר משחששתי מן העלייה, חששתי מן הירידה שתבוא בעקבותיה. לפיכך החלטנו בצער לוותר על עלייה למצפה. בדיעבד התברר שיש דרך נוחה אליו מצפון-מזרח. חבל שלא ידענו זאת בזמן אמת.

ומה עם בעלי החיים?

ראינו גללים רבים של בעלי חיים, רובם כנראה של צבאים. ראינו גם עקבות של בעלי חיים וכן עצמות שלהם. אף מצאתי קוץ של דורבן, ונזכרתי באוסף קוצי הדורבן של חברתי ענת. אבל בעלי החיים – אלה הסתתרו מאיתנו.

"אני רוצה לראות בעלי חיים!" הכרזתי. כמעט מייד לאחר הכרזתי קרא יריב, "הינה, שם!" והצביע על בעלי חיים רצים במרחק. אולם עד מהרה התברר שאין מדובר בחיות בר שאותן קיווינו לפגוש, אלא בתריסר כלבים ובדמות אנושית (לא היה אפשר לקבוע מרחוק אם גבר או אישה). שמחנו מאוד כאשר בסופו של דבר ראינו צבאים. אומנם מרחוק – אך גם זה משהו.

האדמה הייתה לעיתים יבשה, אך בזכות הגשמים היו הרבה ניצנים של צמחייה. שמחתי בהם מאוד וחשבתי על חיות הבר הנהנות מהם. התפלאתי על כך שבטיולנו הקודם בערבה ראינו הרבה פראים, אף שהאדמה הייתה לגמרי יבשה, ואילו כעת, בתנאים טובים בהרבה, לא ראינו אפילו פרא אחד.

קשיים וחששות בעקבות טראומת הנפילה

בניגוד לציפייה לטיול מישורי וקליל, הטיול היה קשה מששיערנו, כי במחצית מזמן ההליכה של הטיול הלכנו בניצב לנחלים, ופירוש הדבר עליות וירידות. יותר מהקושי הפיזי הציק לי הקושי הפסיכולוגי – החשש מהחלקה ומנפילה בעליות או בירידות תלולות. היו קטעים קצרים שבהם הלכנו ממש על ארבע. פעם אחת יריב אף נשא את תרמילי מרחק קצר, כדי שאוכל לרדת את הירידה בביטחון יחסי. עליי להודות שמאז נפלתי ושברתי את היד לפני כשנה וחצי, נעשיתי פחדנית הרבה יותר (המסנגרים אולי יאמרו: זהירה ואחראית יותר).

מצפה חיים לזכרו של חיים (מוני) בן חיים

התקדמנו למצפה חיים (מוני) בן חיים, שהשקיף על נוף יפה, כולל על היישוב ספיר. השארנו את התרמילים למרגלות המצפה וטיפסנו אליו בעלייה קצרה אך תלולה, שצריך להיזהר שלא למעוד בה. מוני היה האיש של תלמידתי, לימים מונחה שלי לתואר השני, חברה קרובה ואפילו "אחות" מבחירה – ליאורה בן חיים. הייתי עם ליאורה באוניברסיטת בר-אילן כאשר קיבלה את ההודעה המרה שהסרטן של מוני חזר. כאבתי את כאבה כאשר הוא נפטר. התפעלתי מיכולתה לחזור לשגרת הלימודים באהבת תורה אמיתית. את עבודת המסטר שכתבה על נחל הפלאים שביחזקאל הוציאה כספר – מים חיים – בהוצאה פרטית והקדישה אותו לזכרו של מוני. שמחתי להיות במצפה לזכרו, כי ידעתי שהדבר משמעותי עבורה וישמח אותה. "צלמי לי תמונות מהמצפה", ביקשה כאשר אמרתי לה שאנו מתכוונים להגיע אליו. ואכן צילמתי תמונות, וגם סרטון וידאו, ושלחתי לה בעודנו שוהים שם.

יריב ואני תהינו איך הצליחו מקימי האתר, עפר ושחר בן חיים, תלמידיו של שחר וחברים ובני משפחה, להעלות בעלייה התלולה את הציוד הרב הדרוש לבניית האתר. מרשים ביותר!

הירידה לספיר והיישוב ספיר

הירידה מהמצפה ליישוב ספיר הייתה בתחילתה מעט מפחידה. אז התגייס יריב לשאת את תרמילי מרחק קצר. בדיעבד, יכולנו להימנע מהירידה ולעקוף אותה. עוד לפני שהגענו ליישוב ספיר התיישבנו למנוחה ולארוחה. נהנינו מעוד שהות במדבר לפני השיבה לציוויליזציה.

כאשר הגענו לספיר התרשמנו ממוסדות הציבור הרבים שביישוב: בית ספר, בריכה, מגרש ספורט, מרפאה וכולי. תהינו איך שיר ועפר מסתדרים מאז עזיבת ספיר לטובת עיר אובות. איך מגיעים הילדים לבית הספר שבספיר וכן הלאה. לא שיערתי שבתוך זמן קצר אקבל תשובות לכל תהיותיי.

פר מסתדרים מאז עזיבת ספיר לטובת עיר אובות. איך מגיעים הילדים לבית הספר שבספיר וכן הלאה. לא שיערתי שבתוך זמן קצר אקבל תשובות לכל תהיותיי.

עם שיר (בלב) לעיר אובות

בתחנת האוטובוס של ספיר, שאליה הגענו בסביבות השעה 13:00, התברר שהאוטובוס לתל אביב עתיד להגיע בעוד יותר משעה. השתדלתי לא להתאכזב אלא להזכיר לעצמי שכל עכבה לטובה, ועדיין לא ידעתי עד כמה לטובה.

לפתע עצר רכב לבן גדול מעט אחרי התחנה, נסע אחורה והגיע אלינו. הנהגת שבו שלחה אלינו חיוך רחב. הייתה זו שיר, שנסעה להחזיר שלוש בנות מששת ילדיה מבית הספר, אף שעל פי רוב הן חוזרות בהסעה המקומית. שיר הזמינה אותנו לתפוס איתה טרמפ ולבקר בעיר אובות. היא ערכה לנו סיור במקום היפה, שאותו היא ועפר שכרו מבני משפחת פרלמוטר, יהודים שהאמינו בישוע. אבא שלי, רוברט שמש, שעבד כמהנדס מים, היה שותף לחיבור היישוב למים בזמנו של שמחה פרלמוטר, אבי המשפחה, ואני ויריב פגשנו את שמחה פרלמוטר בשנת 1996 כשעברנו במקום במקרה (הוא נפטר בשנת 2000). שיר הראתה לנו את נחל חצבה, העובר ממש ליד השטח שלהם, וסיפרה כמה יפה לצפות בו בשעת שיטפון. היא סיפרה שליאורה דיווחה לה שאנו עוברים בספיר, הביעה תקווה שניפגש, והינה אכן נפגשנו. כפי שכתבתי, כאשר ליאורה רוצה שמשהו יקרה, סיכויים טובים שאכן יקרה.

הביקור בעיר אובות היה אקורד סיום מוצלח ביותר לטיולנו בערבה, ותודה לשיר על הכנסת האורחים הלבבית והחמה ועל שהסיעה אותנו לאחר מכן לתחנת האוטובוס הסמוכה לעיר אובות, שממנה שבנו לתחנה המרכזית בתל אביב.

חששות על גבי חששות

מבצע מרתון ולנסיה היה מלוּוה בחששות לכל אורך הדרך. בתחילה חששתי שלא נוכל לטוס בשל המלחמה ובשל ביטול טיסות של החברות הזרות; לאחר מכן חששתי מהאנטישמיות, או למצער – מהאנטי-ישראליות, שלפי הפרסומים גואה בספרד; ולבסוף – כשבוע לפני המרתון – חששתי שמגבלה פיזית תמנע ממני לרוץ, כי משהו לא מוגדר "התקלקל" לי ברגל ימין. גם רגל שמאל החלה לזייף בעקבות חברתה. כבר לא היה לי זמן לאבחן ולטפל, ונותר רק להתפלל ולקוות לטוב.

לוולנסיה הגעתי עם בלהה מנדילוביץ, שותפתי למרתון פריז, למרתון מרקש ולאולטרה מרתון 60 באיטליה, לכבוד יום הולדת 60 (ואני רצתי 61 קילומטרים, כי אני גדולה מבלהה בשנה). בחרנו בעסקת חבילה למרתון עם חברת Genesis, שדאגה לכל הסידורים, כולל מלון NH Ciudad de Valencia, הקרוב יחסית לנקודות הזינוק והסיום של המרתון, העברות ונסיעה לאקספו לקבל את ערכת הרץ יום לאחר הגעתנו לוולנסיה. עם הרצים בקבוצה נמנה גם משה לדרפיין, איש האננס המפורסם בארץ ובעולם. הוא התייחס לתפקידו ולמעמדו ברצינות רבה, ועם אננס על ראשו עורר עניין בכל מקום שאליו הגיע, כולל בחדר האוכל של המלון שבו התאכסנו.

בניגוד לחששות, המלחמה הסתיימה והטיסות יצאו כסדרן.

גם החששות מאווירה לא נעימה כלפינו כישראלים התבדו. כאשר הזדהינו כישראליות נתקלנו בתגובות אוהדות או ניטרליות, כגון "muy lejos" (רחוק מאוד).

ומה בנוגע לחששות המציקים מכול, כלומר שלא אצליח לרוץ?

הכנה מנטלית והכנות מעשיות

הכנתי את עצמי מנטלית לגרוע מכול – לכאבים מצמיתים ברגל. הרי אי אפשר לדעת כיצד יתפתחו הכאבים. באחת הריצות האחרונות לקראת היציאה לוולנסיה האזנתי לריאיון שראיינה עו"ד רות דיין וולפנר את בוריס שטונדה, גיבור ישראל שנפצע בעזה ורגלו נקטעה מעל הברך. לאחר השיקום, באומץ נדיר ובמאמצים שלא ייאמנו, טיפס לפסגת הקילימנג'רו. המבצע ההרואי שלו נסך בי השראה. הרי לי יש שתי רגליים, גם אם לא לגמרי בריאות כרגע, וכל שאני נדרשת לעשות הוא להניח רגל אחר רגל, וזאת במשך זמן מוגבל יחסית, מספר שעות, ולא לאורך כמה יממות.

לצורך השראה נוספת, הגעתי לוולנסיה עם ספרו של יוסי מלמן "אוטוביוגרפיה של ריצה", שאותו קראתי לפני שנים ומפעם לפעם אני חוזרת אליו. הפעם קראתי במיוחד את הקטעים בספר שיש בהם תיאור של אתגרים קשים ביותר. נוסף על כך שאבתי עידוד והשראה מעצמי. קראתי את הפוסטים שכתבתי על מרוץ האולטרה מסביב לאגם טרסימנו באיטליה שאותו רצנו בלהה ואני ב-12.3.2023. הרי יצאתי פצועה למרוץ הזה, ובכל זאת – בכוח הרוח רצתי ואפילו זכיתי במקום הראשון לקטגוריית גיל.  

מאחר שבלהה, שותפתי לחוויה ההיא, חלקה איתי חדר, הקראתי לה כמה קטעים מהפוסטים שכתבתי בזמנו, ושתינו נזכרנו בדברים שהספקנו לשכוח.

ליתר ביטחון, בלהה נתנה לי שני כדורים של אדוויל שאותם הנחתי בחגורת הריצה.

החלטתי שאם יכאב מאוד, אאמץ את גישת אחימעץ בן צדוק "וִיהִי מָה – אָרוּץ" (שמ"ב יח 23), כשם הכותרת שהענקתי למאמרי על ריצה במקרא.

ביום שישי, לפני שכל הקבוצה יצאה לאקספו, ועוד לפני ארוחת הבוקר, יצאנו –בלהה, סער ואני –לריצה קלה של כחצי שעה. רצנו לנקודת הזינוק שהייתה במרחק של כקילומטר וחצי מהמלון, המשכנו קצת מעבר לה וחזרנו.

יום המרוץ

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו – סער, בלהה ואני – לנקודת הזינוק. מתברר שמנקודת הזינוק היה עלינו להמשיך ללכת וללכת ועוד ללכת. עברנו בערך שישה קילומטרים מהמלון ועד קו הזינוק האמיתי. "הלוזרים", כלשונו של סער, אלה שחזו ורשמו שירוצו מעל ארבע שעות, היו צריכים להרחיק במיוחד.

"אני כבר צריכה לקחת ג'ל", התבדחה בלהה לאור המרחק הרב שעברנו. הרגל בהחלט כאבה בזמן ההליכה. תהיתי מה יהיה במהלך הריצה.

המרוץ

31.5 קילומטרים רצתי עם בלהה. האווירה הייתה נהדרת ומעודדים רבים הריעו לרצים. החלקנו ידיים עם ילדים, טפחנו על קרטונים שעליהם נכתב "Tap for Power" והודיתי בנפנוף ידיים ובשליחת נשיקות באוויר לתזמורות הרבות שהוסיפו לאווירה החמה. התרגשנו לראות זוג מעודדים מחזיק בידיו את דגל ישראל וברכנו אותם. לשמחתנו, לא נתקלנו בגילויי עוינות כלפיהם מצד הרצים בסביבתנו.

במהלך הריצה, לקראת הקילומטר ה-30, עברנו ליד המלון שבו התאכסנו. שמחתי על כך שהחשק שלי לקפוץ למלון היה אך ורק כדי להשתמש בשירותים שלו, ולא כדי להפסיק את הריצה ולהתכרבל במיטה. אבל התאפקתי וּויתרתי על הגיחה הזו.

הרגל כאבה בצורה נסבלת, אפילו פחות מאשר בהליכה לנקודת הזינוק, כך שלא השתמשתי במשככי הכאבים שהיו בחגורתי.

לאחר 31.5 קילומטרים האיצה בי בלהה להתקדם בלעדיה. אומנם היה לי חבל לוותר על חֶברתה, אבל מצד שני נהניתי מהאתגר לנסות לרוץ כעת מהר. בשלב הזה עקפתי אנשים רבים. את הכאבים ברגליים לאחר המרוץ אני מייחסת אך ורק לעשרת הקילומטרים האחרונים של הריצה.

והינה הגעתי לשטיח הכחול. זכרתי שחברתי ענת מלמד, שרצה את מרתון ולנסיה, סיפרה לי על ההתרגשות שחשה כאשר הגיעה לשטיח הכחול. כיוון שכך דבקה בי התרגשותה, והגעתי לשער הסיום בהכרת תודה על שעלה בידי לסיים מרתון נוסף, ועוד בתנאים גופניים לא אידאליים.

תודות ותהיות

תודה מקרב לב מגיעה למאמני תומר וסרמן על הליווי המסור והמקצועי ועל המילים החמות והמעודדות, ולא פחות מכך על שיישר קו עם בקשות חריגות שלי לגבי תוכנית האימונים והתגמש בעניינים שהיו לי חשובים במיוחד, כגון להמשיך לרוץ עם "זוחלי גני תקווה" בימי רביעי.

תודה לבלהה מנדלוביץ ולסער יפה, חברים ותיקים עוד מימי "אנדיור" המפוארים, על החברותא הנעימה.

תודה לחברת ג'נסיס שאיתה יצאנו, על הארגון המושקע ועל הבחירות הנבונות.

תודה לכל החברים והחברות ובני המשפחה על התמיכה, העידוד ושליחת האנרגיות החיוביות.

וכמובן – תודה לבורא עולם שאפשר לי לסיים מרתון נוסף לאוסף, ה-19 במספר, אם מחשיבים גם את האולטרה מרתונים בחשבון זה.

ומה יהיה המרתון של שנת 2026? האם אמשיך במסורת של מרתון אחד לכל הפחות בכל שנה, מסורת שאני שומרת עליה בקנאות מאז המרתון הראשון ב-2012, או שאחליט להיגמל מההחלטה ההיא שקיבלתי בעבר? ואם אחליט להמשיך במסורת – האם איאלץ להתאמן ולרוץ לבד את המרתון של שנת 2026?

עדיין אין לי תשובות.

המילה "מושלם!" עלתה על שפתיי שוב ושוב בקשר למרוץ העגור. אבל באמת כך הרגשתי. הכול היה מושלם; למן הרגע שבו יצאנו מהבית בנסיעה ארוכה לצפון – ענת מלמד, עדי בלום, דיקלה איל, ענת דואר ואנוכי (ותודה לעופר של ענת מ' על שוויתר על רכבו המרווח, כך שהספיק לחמש נשים ולציודן) – הייתה אווירה שמחה ומגבשת של מעין טיול שנתי. החברה הייתה משובחת, האוכל הטבעוני למהדרין שהזמנו כולנו בחומוסייה בצפון היה משובח, וכשהגענו לבקתות המלון ויליג' שבשדה נחמיה גילינו שהן פסטורליות ומזמינות. כמעט הצטערתי שצריך לרוץ מחר ושאי אפשר להישאר ברוגע הזה.

עדי בלום הייתה זו שבחרה את המלון וסייעה לתומר בבחירת היעד הקבוצתי ובארגון. היא סיפרה שזו הייתה עבורה סגירת מעגל. ב-7.10.2023 הייתה אמורה להגיע למלון עם שני ילדיה, לכבוד יום הולדתה שחל ב-8.10. אין צורך להבהיר מדוע זה לא קרה. והינה, יותר משנתיים אחרי, ולאחר שכל חטופינו החיים שבו בשלום – היא סוף-סוף במלון; אומנם לא עם ילדיה, אך עם קבוצת הריצה שלה.

רק הגענו למלון, הנחנו את הציוד, וכבר יצאנו לטיול רגלי באזור – עם יוסי צחור ואשתו אירית, שאף הם הגיעו מוקדם יחסית. הטיול – למפגש שלושת הנחלים – היה ביוזמת עדי, הצפונית במקור, שמכירה היטב את האזור.

כמה יפה וכמה מרגיע לטייל בטבע. "אני מרגישה שאני שוטפת ממני את כל המתח של העיר", אמרה ענת מ', ונזכרנו ב"מקלחת הטבע" שאליה יצאנו – ענת מ', עדי ואני – ביער בן שמן, בסדנה שהעבירה לימור אברון. לכבוד המרוץ באגמון החולה לבשתי חולצה שנמצאת ברשותי כבר עשרות שנים, של אגמון החולה. כך נכנסתי לאווירה.

כאשר חזרנו מהטיול, התקבצנו בפתח הבקתה של עדי, ענת ד' ודיקלה. שתינו תה וקשקשנו. תומר המאמן הגיע אף הוא והביא לכולנו את ערכות המרוץ שאסף עבורנו. ארוחת ערב אכלנו בחדר האוכל של המלון. היה מבחר עשיר של אוכל טבעוני, כולל שני סוגים של פסטות, ושוב תודה לעדי על שדאגה לי מראש וּוידאה שכך יהיה.

בוקר המרוץ

הקצתי משנתי יקיצה טבעית ומוקדמת (מדי) בשעה 3:19. היקיצה הרשמית הייתה ב-4:00. שתיתי משקה איזוטוני ואכלתי דייסת קווקר וחתיכת קרקר שהביאה ענת מ', שאיתה חלקתי את הבקתה. לפי הוראות המאמן תומר וסרמן יצאנו כולנו לדרך (במכונית כמובן) בשעה 5:00 (אפילו יוסי, שתחילה תכנן להתעורר בשעה 5:00). תומר הריץ אותנו ריצת חימום באזור. כבר במהלך אותה ריצה נרגעתי – אני אכן רואה ושומעת ציפורים. איני יכולה להישבע שאלו דווקא עגורים, אך נוכחות הציפורים באזור הייתה בהחלט מורגשת.

פגשנו במתחם המרוץ את שוש בלייכמן, האישה והאגדה (ואם אינכם יודעים מדוע, כנראה אינכם שייכים לעולם הריצה. גגלו את שמה). היא הגיעה הן לצלם והן לרוץ, וצילמה את הקבוצה שלנו – רצי קרית אונו.

המרוץ

ושוב חוזרת לה המילה "מושלם!" מתנצלת על דלות השפה. הנוף – מרהיב ביופיו: שמיים תכולים ולהקות ציפורים ממעל; עצים, שדות ואגמון החולה מתחת. המסלול – שטוח. אפילו מזג האוויר – שאמור היה להיות חם, ולפיכך המרוץ הוקדם בשעה – היה נהדר, קריר ונעים.

עופר פדן ומרתון ישראל השקיעו אפילו בשירותים בכמה תחנות בדרך (לא נזקקתי, אך כמה מחברותיי אכן השתמשו בהם) ובתחנות ריענון של שתייה וכיבוד. האווירה הייתה שמחה ומפרגנת.

את חלקו הראשון של המרוץ רצתי עם ענת מלמד. בערך בחצי הדרך פגשנו את דפי נסלרוט, הרופאה הנחמדה והצעירה שאיתה אנו רצות לעיתים בקבוצת זוחלי גני תקווה.

את חציו השני של המרוץ רצתי לבדי. ניסיתי להגביר את הקצב לעומת החלק הראשון. כלומר, כן התאמצתי ובכל זאת לא שכחתי ליהנות מהדרך ומהמראות היפים (שלא כמו במרוץ הספארי לפני שנים, שבו התאמצתי כל כך, שאפילו לא ראיתי את הפילים הגדולים). מפעם לפעם חשבתי על כך שלאחר שאגיע לקו הסיום אצטרך להמשיך לרוץ, מאחר שתומר נתן לי תוספת מתוך כוונה שארוץ 30 קילומטרים, כהכנה למרתון ולנסיה. הבחנתי שכאשר אני חושבת על ה"תוספת" קצב הריצה שלי יורד – כנראה כמנגנון הגנה, לשמור כוחות – ולפיכך החלטתי להדחיק את קיומה, להשתדל לא לחשוב עליה ולנסות להגביר את הקצב.

המאמץ השתלם – הגעתי לסיום בתוצאה שקיוויתי לה וזכיתי בפודיום, מקום שני בקטגוריית גיל. לקראת סיום המרוץ שמחתי לפגוש את רוה איתן מקבוצת הריצה שלי, אחד המהירים בקבוצה, שלאחר שסיים את חצי המרתון עמד בצד הדרך, כ-700 מטר לפני הסיום, ועודד את הרצים, וכמובן שבהם גם חברי קבוצתנו. גם במרוץ קריית אונו (שבו לא השתתף בגלל פציעה) הוא הגיע לעודד. בהחלט מוערך ובהחלט מעודד.

והינה פגשתי גם את תומר, המאמן, שאף הוא סיים את הריצה וחיכה בצד הדרך למתאמנים שלו. אף הוא עודד אותי ורץ איתי לכיוון שער הסיום. כך עשה גם עם המתאמנים האחרים.

סיימתי בחיוך מאושר. עם מדליה יפה בצורת עגור על צווארי חזרתי לרוץ בכיוון המרוץ, הפעם בכיוון ההפוך. חיפשתי את חברי ואת חברות קבוצתי שעדיין לא הגיעו. נהניתי ללוות אותם, אך הקפדתי שלא עד שער הסיום, שבו כבר עברתי, שהרי לא רציתי לבלבל את שעון המרוץ. הסתפקתי ב-5 קילומטרים נוספים של ריצת שחרור, סך הכול 26 קילומטרים שנספרו בשעון, ולכך צריך להוסיף לכל היותר שני קילומטרים של ריצת החימום בבוקר, שאותם השעון לא ספר. על כל פנים, לא הגעתי ל-30 קילומטרים שתומר ציפה שארוץ, אבל כן הגעתי לפודיום, ואפילו הגעתי אליו בזמן למרות תוספת הריצה.

פודיום

"תמיד היא מעכבת אותנו", התרעם בצחוק (אני מקווה) שרון כאשר ענת מ' הודיעה לו שיש לי פודיום ושיישאר לטקס. הרגשתי לא נעים בגלל העיכוב הזה, אבל ענת מ' גרמה לי להרגיש הכי נוח שיש. תודה על כך! ותודה גם על התמונות שצילמה אותי על הפודיום ועם הגביע. אגב, יריב מדייק וטוען שאין זה גביע, כי צורתו אינה צורת גביע. על כל פנים, צורתו נחמדה בעיניי מאוד. העיקר שזו לא מדליה נוספת, כפי שנהוג כעת במרוצים רבים.

למרוץ הבוז'ולה נרשמתי בשנת 2023 עם קבוצת זוחלי גני תקווה עוד לפני פרוץ המלחמה. המרוץ כמובן נדחה, ושוב נדחה, והינה סוף-סוף הוא מתקיים, אף שהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל עדיין לא הסתיימה. ברוח התקופה, נאמר לנו שאם תהיה אזעקה בזמן המרוץ, עלינו למהר להשתטח על הארץ ולכסות את הראש בידיים. לא הייתה אזעקה, אבל הדיסוננס שבין כאב המלחמה, ההרוגים, הפצועים והחטופים ובין השמחה על ההשתתפות במרוץ הכיפי הזה ליווה אותנו לאורך המרוץ. באחת מתחנות השתייה והריקודים שוחחתי עם דפי נסלרוט, הרופאה הצעירה מקבוצת זוחלי גני תקווה, על רגשות האשם שבשמחה לצד ההכרח לשמור עליה, כפי שהסכמנו שתינו. מה שהקל את רגשות האשם הוא קבוצת רצים מבארי שדיברו על חשיבות השמחה וכן השתתפותו ודבריו של חיים ילין, אף הוא מקיבוץ בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול (2007–2015) וכן מי שהיה ח"כ מטעם יש עתיד (2015–2019). ילין דיבר על חברו אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, שבשבעה באוקטובר 2023 יצא להגן על ביתו ונהרג בחילופי אש עם המחבלים. הוא ביקש להרים כוסית לזכרו, ועשיתי זאת בכל כוונת הלב.

אז מהו מרוץ הבוז'ולה? ההסבר הרשמי שמצאתי: זו גרסה מקומית של מרתון הבוז’ולה בכרמי צרפת, שהפכה לאחד מאירועי הריצה המצופים מצד קהילת הרצים בישראל. למרוץ תגיע משלחת מהנהלת מרוץ הבוז’ולה בצרפת בראשות נשיא הבוז’ולה אלן בואי.

אלן בואי הגיע למרוץ בישראל לתמוך ולסייע. בנקודת הכינוס הסתובב בחיוך רחב בין הקבוצות השונות וערך איתן היכרות. כמה מחמם את הלב, ובייחוד בימים אלו, שבהם ישראל מוחרמת מכיוונים רבים כל כך.

אם שותים – לא נוהגים (אך כן רצים)

מאחר שהזוחלים אוהבים לשתות, הוחלט שלא נגיע במכוניות פרטיות אלא במיניבוס ששכרנו. כך החלה החוויה כבר בשעה 5:30, עת עלינו למיניבוס שהגיע ל"כיכר הזוחלים" ונסענו בצוותא לחגיגת הריצה. ניצלתי את העובדה שגם הרי הגיע, כדי לברר איתו אם הכוכב שראיתי מתנוצץ בקורטוב חוצפה הוא נוגה (אכן, זיהיתי נכון). ריצות עם הרי רחמיל ועם ערן יערי בכל זאת עושות את שלהן, כמאמר הפתגם באידיש "א שיקסע ביי א רב קען אויך א שאלה פּסקענען", ובתרגום לעברית: "גויה צעירה [העובדת בבית הרב] גם כן יודעת לפסוק הלכה". השיחה גלשה לתצפיות אסטרונומיות של היוונים שהסתמכו על תצפיות האכדים, על ראשית התפתחות המין האנושי עם ראשית הכתב ואפילו למאמר חז"ל המופיע גם בזוהר שהקב"ה "בונה עולמות ומחריבן". בדרך חזור, לאחר כל השתייה, הייתה הנסיעה שקטה והחברים היו מנומנמים.

כמה מן הזוחלים הגיעו כשכוס שתייה בידם או תלויה על צווארם. ראו למשל את עודד גפני:

בערכת המרוץ חיכתה לנו גם קערה קטנה שאותה תולים על הצוואר כדי שאפשר יהיה למזוג לתוכה את היינות שחיכו לנו לאורך כל המרוץ. בסיום המרוץ, יוסי צחור מקבוצת רצי קרית אונו פרסם בקבוצה את התצלום הבא מההכנות לקידוש:

ערב המרוץ חיפשתי את תחפושת המלאך שרכשנו לפני זמן רב, וגיליתי שהכנפיים פרחו להן, עפו ונעלמו. "אני מלאך קצוץ כנפיים", הבהרתי בעצב לחברים. אלא שמני גרינפלד, שארגן בעבר את קניית התחפושות, הציל את המצב בעזרת תחפושת רזרבית, כך שגם אני זכיתי לפרוש כנפיים ולעוף, או למצער – לרוץ.

אך עוד לפני שהגענו לשלב התעופה או הריצה, היה משמח לפגוש בנקודת הזינוק את החברים ואת המאמן של קבוצת רצי קרית אונו, וכן את חברתי האהובה סוניה מנדלוביץ (זכיתי בה כחברה בזכות עולם הריצה) – כולם בתחפושות.

"הי, הם העתיקו מאיתנו את התחפושת!" קראה ענת מלמד למראה זוג מתקרב. היו אלה שמוליק אפל ואשתו אהובי, שהגיעו עצמאית ובהפתעה. "הם לא העתיקו, הם משלנו", הרגעתי אותה, "וזה עוד לפני ששתית!" צחקו הזוחלים. גם בר גרינברג עציוני הגיעה עצמאית מאחר שעזבה את גני תקווה לטובת כוכב יאיר. אך במרוץ הזה היא רצה עם הזוחלים ובתחפושת של הזוחלים. שמחתי מאוד לפגוש אותה לראשונה מאז שעברה. היא הבטיחה לארגן לנו ריצת שטח בכוכב יאיר.

הקבוצות המחופשות עלו לבמה והציגו עצמן, וכך עשינו גם אנחנו. בגב חולצתו של השופט נכתב שאפשר לשחד אותו. נראה שלא עשינו זאת, כי לא זכינו. הקבוצה שזכתה היא הקבוצה שהתחפשה כאילו יצאו כל חבריה זה עתה מן המקלחת – מגבת עטפה את גופו של כל אחד ואחת מהם, ועוד מגבת נכרכה מעל ראשם. אולי הם קלטו טוב מאיתנו את הכיתוב שבגב חולצת השופט.

הזוחלים מצדיקים את שמם

הריצה עברה בין גפנים, חלקן עדיין עמוסות בענבים. תחנות השתייה והאוכל נפרשו בנדיבות רבה. בניגוד להרגלי – לשתות רק בקידוש, יין מהול במיץ ענבים – שתיתי במרוץ הבוז'ולה הן יין אדום והן יין לבן. אכלתי גם לא מעט – ביגלה, פיתות בחומוס ועלי גפן. הזוחלים נשארו זמן ממושך בכל תחנה, שתו, רקדו ונהנו. ההסעה חזור הוזמנה רק לשעה 11:00, כך שאיש לא מיהר. עדיין לא ציינתי שמרוץ הבוז'ולה הוא ללא מדידת זמנים.

באחת התחנות התיישבו בכורסאות מאיר (שתמיד מהיר וממהר) ועודד שיינברג ("המגדלור", על שום גובהו אך לא רק). הם נראו כאילו היו שקועים בנירוונה. "ברור למה אתם זוחלים", העיר מישהו, שלא באמת מכיר את הדנ"א של הקבוצה הזו. השניים הביטו בו בחיוך אדיש.

בגידה כפולה

יניב אנגל, שבעבר היה ממקימי קבוצת הזוחלים ומראשיה, אך עבר להתאמן בצורה מסודרת בקבוצת גולדן, קיבל שחרור ממערכת האימונים הקשוחה שלו לכבוד מרוץ הבוז'ולה והגיע לרוץ איתנו. הוא התלונן שהריצה האיטית הזו עוד תגרום לו לפציעה. באחת התחנות "השתנקר" למאמן שלי, תומר וסרמן, על שאני לבושה בחולצת הזוחלים והגעתי איתם, במקום להגיע עם רצי קרית אונו בחולצת הקבוצה. "אני יודע לסכסך", החמיא לעצמו בסיפוק.

לקראת סיום: "עָפָה אֲחוֹרָה"

לקראת סיום הריצה עברו כמה מן הזוחלים להליכה. מן הסתם הם שתו הרבה יותר יין ממני. ענת ואני העדפנו להמשיך לרוץ. כאשר הגענו לקטעים של הצטלבות דרכים (לגשת לתחנת השתייה או להמשיך לרוץ? להאריך את הדרך כך שנרוץ 12 קילומטרים כמתוכנן או לקצר ולהגיע לסיום?) – חזרתי אליהם בריצה, כדי לברר איתם מה בכוונתם לעשות (התשובות: כמובן שלגשת לתחנת השתייה; לקצר!). "יפסלו אותך, את חוזרת אחורה, לא דרכת על השטיח", קראו לעברי הזוחלים, ועודד שיינברג החליט כי העובדה שאני רצה אחורה מלמדת שהיין השפיע עליי. כאשר הגעתי אליהם, החלטתי להדגים לעודד מה זה באמת לרוץ אחורה, ופשוט רצתי לצידם, אך אחורנית, כשגבי לכיוון ההתקדמות. כאן הוא כבר היה בטוח שזו פעולתו של היין. הבהרתי לו שאני מקפידה על ריצה לאחור, כחצי קילומטר בסך הכול, לפחות פעמיים בשבוע בפארק התקווה. ריצה כזו מחזקת שרירים שאיננו עובדים עליהם בדרך כלל. מלבד זאת היא מועילה קונטיבית, אז למה לא? על כל פנים, הצחוק על כך שאני רצה אחורה (ועוד עם כנפיים) הזכיר לי את השיר 'אווזים' של אגי משעול, וכך הוא נפתח:

אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,

אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.

אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.

אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי

הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.

שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.

דרך אגב, לאגי משעול שמורות זכויות בפעילותה למען בעלי חיים. היא אף כתבה כמה שירים הזועקים את כאבם.

סיום

כמה זמן אפשר לפרוש מן הציבור? לסיום הגענו ענת ואני עם הזוחלים, אף אנו בהליכה. כאשר שוב עלינו לבמה כקבוצה, וכאשר בר סיפרה לכולם ששם הקבוצה מטעה, משום שחבריה תמיד מקבלים פודיומים, אמר השופט בארס: "לא הפעם". ברור, היינו שיכורים מכדי לזכור לשחד אותו.

על כל פנים, המרוץ היה נחמד מאוד, מלא באנרגיות טובות אך גם בתפילות למען החטופים והחיילים. "מצווה גדולה להיות בשמחה", התנגן לו השיר בתחנת ההתרעננות האחרונה. אומרים ששערי דמעה לא ננעלו, אך השמחה פורצת חומות ומגיעה היישר לכיסא הכבוד. אמן!

הריצה השנה ביום הזיכרון לזכר הנופלים הייתה יוצאת דופן, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית.

מבחינה אישית, לא יכולתי שלא להיזכר כיצד בריצה לזכר הנופלים בשנה שעברה נפלתי ושברתי את ידי. עוד באותו היום עברתי ניתוח בבית החולים שיבא. איני היחידה שלא שכחה זאת. גם האחרים טרחו להזכיר לי ולהזהיר אותי שלא ליפול ולא לשבור דבר. נכון שמאז רצתי ריצות למכביר, כולל מרתון בברלין וארבעה חצאי מרתון – בים המלח, בתל אביב, בדימונה ובתבור – אבל עצם התאריך מציף את הזיכרונות ואת החששות. רק שלא אפול לזכר הנופלים. שאסתפק בריצה לזכרם ובתיעוד שלהם.

ומבחינה לאומית, עדיין מצויים אנו בעיצומה של מלחמה ארוכה וכואבת. נוסף על כך, דווקא ביום הזיכרון התפתח מזג האוויר לשרב עם סופות חול שהקשו את הנשימה. בהרי ירושלים השתוללה שרפת ענק, כך שוויתרתי על יציאה לריצה בשעה 17:30 במסגרת "רצים לזכרם". השנה תכננתי לרוץ לזכרם של דב אופר (השם שהמערכת בחרה לי) ושל עידו שמיח (השם שבחרתי אני).

הדבר הראשון שבולט בעיניי הוא מרחק השנים בין הנופלים. דב אופר, כפי שלמדתי מאתר "יזכור", נרצח בידי ערבים בשנת 1920, שלושה שבועות לאחר שעלה לישראל. עידו שמיח נהרג בתחילת השנה. דב נולד ב-1901 בזלוצ'וב שבגליציה, ואילו עידו נולד ב-2004 בארץ, בבית החולים שיבא, תל השומר. המשותף להם הוא ששניהם היו צעירים ערכיים ומוצלחים, חדורי אהבה לארץ ישראל.

כאמור, בשל התנאים הסביבתיים לא יכולתי לרוץ אחה"צ, בזמן הרשמי שאליו כיוונו מארגני "רצים לזכרם". התנחמתי בכך שיצאתי בבוקר בריצה לזכרו של עידו שמיח.

סמ"ר עידו שמיח, לוחם ומפקד צעיר ומוערך בסיירת הנח"ל, נהרג בחודש ינואר 2025 בקרב בצפון רצועת עזה, בבית חאנון.

לא הכרתי את עידו, אך אני מכירה את אביו אורי, שאיתו רצתי בעבר בקבוצת הריצה זוחלי גני תקווה. עידו הניח אחריו את הוריו עפרה  ואורי, את אחיו התאום עומר, את אחותו עדי ואת אחיו איתי.

שמעתי על עידו, על כישרונותיו הרבים – הוא ניגן בגיטרה, גלש, בישל והיה איש מחשבים – ועל היותו בחור ערכי, חבר טוב, מצחיק ושמח, רגיש, מתחשב ובעל נתינה. הידיעה שיש לו אח תאום צבטה את ליבי. כמי שימי ילדותה עברו עליה בכמיהה לאחות תאומה (עד כדי כך שאני וחברתי-שכנתי ענת הדבקנו ידיים בדבק פלסטי בתקווה להפוך לתאומות סיאמיות), תמיד כאשר אני שומעת על אדם המאבד את תאומו יש בליבי כאב מיוחד השמור לאובדן מסוג זה.

לריצה לזכרו של עידו הגיעו רצים ורצות רבים, ממעגלים שונים ובגילים שונים, מבני נוער ועד אנשים מעל שישים ואפילו שבעים. את רובם לא הכרתי, אך פגשתי את חברותיי ענת מלמד ועדי בלום, וכן חברים ומכרים מזוחלי גני תקווה, שהפגינו התייצבות מרשימה.

ניר ששון, שהיה רוח פעילה בארגון הריצה בהפקת החולצות לזכרו של עידו, חילק במקום ההתאספות סרטים ליד שעליהם רשום משפט השראה שאמר עידו: "אל תחפש השראה, היה השראה". כך רשום גם בגב החולצה הלבנה לזכרו של עידו, שרבים מאיתנו רצו איתה. כמה עוצמות מוצאים לעיתים בבחורים הצעירים הללו.

כאשר הגעתי לניחום אבלים בבית משפחת שמיח, שמעתי מאורי, אביו של עידו, כיצד דאג עידו לגייס כסף לקניית נעליים ושאר ציוד נחוץ לחיילים שהיו במצוקה כלכלית.

רצנו מפתח בית משפחת שמיח לבית העלמין היפה והירוק שבסביון, שבו קבור עידו בחלקה הצבאית.

אביו אורי ספד לו. בין השאר הקריא קטעים מיומן שכתב עידו ושהמשפחה מצאה לאחר נפילתו. ביומן מתאר עידו ברגישות את הלחימה בעזה ואת חודשי חייו האחרונים. הוא מתעכב גם על סבלם של בעלי החיים המוזנחים. מכתבה בעיתון 'ישראל היום' למדתי שעידו אהב מאוד בעלי חיים. ביומנו כתב בביטחון שבעתיד הוא יאמץ כלב. בבית משפחת שמיח יש היום כלבלב שאומץ לאחר נפילת עידו ובהשראתו.

מיומנו של עידו עולים ערכיו של המפקד הצעיר ושאיפתו להתפתחות מתמדת. הוריו החליטו לפרסם את קטעי היומן כספר ולהדגיש את הערכים העולים מהם, כגון מנהיגות, רֵעוּת ואחריות.

מאותה כתבה גם למדתי עד כמה היה חשוב לעידו להנציח את זכר הנופלים. לאורו של עידו תוקם ברמת גן בידי ארגון בינ"ה המכינה "פאזל ישראלי לאורו של עידו שמיח". המכינה תנציח את הנופלים באמצעות פרויקט "אורות הדור", שבו ילמדו, יחקרו ויכתבו תלמידי המכינה עבודות על הגיבורים הללו, שהיה לעידו כה חשוב להנציח אותם, וכמובן גם על גיבור ישראל עידו.

יהי זכרם של עידו שמיח ושל כל הנופלים והנרצחים ברוך! יהי רצון שנזכה לקרן מהאור שלהם ושנהיה טובים וראויים.

שורה תחתונה – מי צדק?

"את תודי לי על זה ששכנעתי אותך להירשם", טען בלהט ערן יערי, שסירב לקבל את כל ההסתייגויות והפקפוקים שלי שמא המרוץ הזה עלול לסכן אותי בנפילה ובפציעה.

"זה לא בשבילך! זה מרוץ שטח קשוח ומסוכן", אמר לי בביטחון מאמני תומר וסרמן, שרצה לשמור על שלמותי.

מאחר שכך, ויתרתי על המרוץ או שחשבתי שוויתרתי, עד שנודע לי במקרה מסוניה שמרינה קריסטל אוהבת מאוד את המרוץ הזה. את מרינה אני מכירה מהעבר המשותף שלנו ב"אנדיור". שוחחתי איתה. דעתה הייתה שאומנם המרוץ אתגרי אך אינו מסוכן. דעתה הכריעה את הכף. נרשמתי.

לא הבאתי בחשבון שמרינה המשיכה להתפתח כרצת שטח ב-Summit ואילו אני – בלית ברירה ובאין אפשרויות הגעה לשטחים רחוקים – הפכתי יותר לרצת כביש ואספלט (אבל הלב שלי נותר נאמן לריצות השטח). "אם אשרוד, אדווח איך היה", אמרתי.

ובכן, מי צדק? ערן או תומר?

במידה מסוימת – שניהם. מאחר שחזרתי בשלום ונהניתי מריצה בנופי המדבר המרהיבים, אני בהחלט מודה לערן על שלא ויתר. אבל גם תומר צדק בכך שהמרוץ מכיל פוטנציאל לפציעה – מי שרץ לפניי נפל לנגד עיניי פעמיים. בפעם הראשונה נחבל ודימם (אך המשיך לרוץ). ראיתי גם רצה שהגיעה מדממת לסיום. אף שרצתי בזהירות, היו מקרים שכמעט מעדתי, והיה מקטע קצר אחד שהייתי אומרת שהיה מסוכן ונשמתי לרווחה כאשר עברתי אותו.

האם ארוץ את המרוץ פעם נוספת?

"בשנה הבאה – מרתון", הכריז ערן יערי. הוא עצמו וכן ירון אמיגה אכן נרשמו למרתון, אך בגלל השרב בוטל מקצה המרתון והם עברו למקצה ה-30 קילומטרים.

לא נראה לי שארוץ מרתון בדימונה. במדבר אני מעדיפה לטייל ולא לרוץ ריצה תחרותית ארוכה. כאשר החיצים הפרידו בין רצי ה-21 לרצי ה-30 שמחתי שנרשמתי רק ל-21. חוויית ה-21 הייתה בהחלט טובה.

ובכלל, הגעתי למרוץ היא כבר הישג ואינה מובנת מאליה. לא רק בגלל הפקפוקים שתיארתי קודם לכן, אלא בשל השתלשלות האירועים שאתאר להלן:

כאב גרון

ערב המרוץ החלתי לחוש כאב גרון. לקחתי אבץ, עשיתי תרגיל יוגה לגרון, ועדיין – בבוקר המרוץ עדיין קינן הכאב בגרוני. לא היו לי חום, נזלת או שיעול, אבל בכל זאת חששתי להדביק את החברים שאיתם אני אמורה להגיע לדימונה – ערן יערי, ירון אמיגה ויניב אנגל. גם חששתי שהריצה תחמיר את מצבי.

בבוקר המרוץ התעוררתי עוד לפני צלצול השעון המעורר וחשבתי להודיע להם שלא אגיע. "ב-3:15 כותבים בוקר טוב בקבוצה להודיע שהתעוררתם", הנחה ערן בערב הקודם. הקבוצה היא קבוצת "סימונה מדימונה" שפתחתי לנו. אך אני התעוררתי ב-2:40 לפי שעון הקיץ החדש, וחששתי שמא הודעה בקבוצה בשעה כה מוקדמת תעיר את חבריה. החלטתי להישאר ערה, ובינתיים – בניגוד לכוונתי שלא לרוץ – התחלתי להתארגן ולהתלבש. שיהיה. ב-3:10 היה זה אמיגה הראשון שכתב "בוקר טוב", ואני, במקום להודיע שאיני מגיעה, השבתי בבוקר אור ושיתפתי אותם בהתלבטות. אמיגה כתב לי שאני אחליט, והחלטתי בכל זאת להגיע. עם מסכה שאעטה בנסיעה, ליתר ביטחון. בדיעבד הם לא הניחו לי לעטות אותה. הם הביעו זלזול ואפילו התנגדות למסכה המזכירה ימים קשים. מקווה מאוד שלא הדבקתי אף אחד מהם.

הנהג שלנו חברמן אבל ישן

3:45 בכיכר הזוחלים. הסבתי את תשומת ליבו של ירון לכך ש"הנהג", ערן, לא הודיע שהוא התעורר. חשבתי שהוא חומד לנו לצון. ירון נבהל ומיהר להתקשר אליו ולהעיר אותו. מה התברר? ערן כיוון את השעון ל-2:50, אך משום שהשעון התחלף בדיוק ב-2:00 בלילה ל-3:00 בלילה (או בוקר), השעון שלו כמובן לא צלצל. בנסיבות אלו שאלתי את עצמי אם זהו הסימן שעליי לחזור לביתי ולמיטתי ולוותר על המרוץ. עוד לפני האיחור הזה חששתי שלא נגיע בזמן לקחת את הערכּה ועוד להספיק לשירותים. "נגיע על הקשקש", קבע ירון. לזכותו של ערן ייאמר שהוא התארגן מהר והגיע לאסוף אותנו באיחור של רבע שעה בלבד. יניב שמר על רוגע ואמר, "מקסימום, נזנק אחרי כולם ונתחיל לעקוף". קל לו לדבר. הוא יכול לעקוף בקלות, אבל אני כבר דמיינתי את עצמי רצה בבדידות במדבר, משתרכת אחרי כולם מאחור. מאחר שהנחנו שלא יהיה זמן לשירותים, ויתרתי על שתיית "משקה הספורטאים" (משקה איזוטוני) שהכנתי לי מראש, ותכננתי לשתות בנסיעה.להגיע במצב רווי בלא אפשרות להתפנות לא נראה לי רעיון טוב.

הגעה והתארגנות

למרבה המזל, הכול הלך חלק. הגענו 40 דקות לפני המרוץ, לא היה תור בעמדת חלוקת הערכות וקיבלנו אותן מייד. מיהרתי לשירותים (אמיתיים!) שהתפנו כמעט מיידית. נשמתי לרווחה. כעת נותר רק לרוץ.

המרוץ

על קו הזינוק הזהיר אותנו הכרוז שהולך להיות "עוד יותר חם ועוד יותר חם". תודה על העידוד. הושמעו כל האזהרות הנדרשות. לאור התחזית, שמחנו לצאת לרוץ, להרוויח כמה שיותר זמן ריצה ללא שמש קופחת על ראשנו.

עוד בקו הזינוק נפרדתי מהשלושה שאיתם הגעתי. הם התקדמו ואני נשארתי מאחור. היציאה מהעיר למדבר הייתה מהירה מאוד. כעבור כשני קילומטרים, כפי שעדכן אותי ערן מראש, הגיעה עלייה גדולה ותלולה. כמו כולם, עברתי להליכה מהירה. "הינה אחות של אלוני!" שמעתי קול מאחוריי, של רץ שרץ בעלייה שכולם הלכו בה, כדי להגיע אליי. היה זה שי אלבלינג, מאמן הריצה של אחי הצעיר אלון, שהשתתף אף הוא במקצה ה-21 עם מתאמנים נוספים מהקבוצה (הכרתי את אריק ואת גיא). שמחתי לפגוש פנים מוכרות, מה גם שאנו חולקים אהבה משותפת – אלון. ריכלנו עליו, על דעותיו הפוליטיות השונות משלנו אך מנומקות להחריד, כיאה למי שמתמחה בdebate.

שי עדכן אותי ששובל, בנם האמצעי בן השמונה של גל ואלון, הגיע לרוץ איתם. שמחתי בכך. נזכרתי שכאשר טיילנו טיול משפחתי בפאפוס, ב-2018, אחזתי בידו של לביא, הבכור של גל ואלון, שהיה אז בן ארבע, ורצנו שנינו. שנים לאחר מכן הזכרתי לו את הריצה המשותפת שלנו, כדי לטעת בראשו את הזיכרון הזה, או נכון יותר את הזיכרון של הזיכרון. כעבור כמה זמן התעכב שי כי חיכה לאחד הרצים, ושוב מצאתי את עצמי רצה לבד. נוף המדבר הפראי שימח אותי ולעיתים ריגש אותי ממש. למשל, כאשר רצתי בין המצוקים שבתמונה להלן, או כאשר ראיתי פרחים שמצליחים לבקוע את אדמת המדבר ולהוסיף לה חיים וגוונים נוספים.

באחת הפעמים, כאשר התעכבתי לצלם פרח, ראיתי את ירון אמיגה, שרץ את מקצה ה-30 קילומטר, מגיע אליי. פירוש הדבר שרץ תשעה קילומטרים נוספים על אלו שרצתי אני, ולאחר ברכות השלום כבר עבר אותי והמשיך הלאה. הוא כמובן גם סיים לפניי.

רצתי בזהירות. היו ירידות תלולות שעברתי בהן להליכה, כדי לא להסתכן. דמיינתי בראשי כיצד יניב רץ אותן בשיא המהירות וללא מורא, כפי שראיתי אותו רץ בירידה בריצה משותפת שלנו בשטח, ריצה שנועדה להכין אותי לאולטרה מרתון והסתיימה ב-48 קילומטרים שרצתי אני.

אבל כעת אני בפאזה אחרת. אין לי אולטרה על הראש, והמרתון שנרשמתי אליו, מרתון ולנסיה, עדיין רחוק ויתקיים רק בדצמבר.

מזג האוויר שממנו כה חששתי היה דווקא סביר בהחלט במשך כל הריצה. השרב הגדול לא הגיע, תודה לאל.

סיום

ייאמר לזכות המארגנים שהמסלול היה מסומן היטב. לא הייתה אפשרות ללכת (לרוץ) לאיבוד, דבר שאני תמיד חוששת ממנו בריצות שטח. בכמה מקומות היו גם מכוונים אנושיים. "עלייה אחרונה ובכלל לא חביבה לפניכם", "עודד" אותנו אחד מאותם מכווני דרך. ואכן, הייתה זו עלייה תלולה וארוכה עד מאוד.

היה זה מרגש לרוץ בחזרה מן המדבר לכיוון העיר דימונה, שאותה ראינו באופק, והיה כמובן מרגש, משמח ומרגיע לעבור בשער הסיום – שלמה, ללא נפילה.

במתחם הסיום המוצל פגשתי את יניב ואת ירון. התברר ששניהם קיבלו פודיום לקבוצת גיל. בשל מיעוט המשתתפות במרוץ, קל וחומר מקבוצת הגיל שלי, התברר שגם לי יש פודיום. "הראשונה הקדימה אותך בחצי דקה", אמר יניב בצער (בדיעבד התברר לי שבעשרים וחמש שניות). שמחתי שלא ידעתי על האפשרות לזכות בפודיום במקום הראשון, משום שהידיעה הייתה עלולה להרוס לי את חוויית הריצה. אולי לא הייתי עוצרת להצטלם ולצלם, והייתי משתדלת יותר לאורך המרוץ. יתר על כן, הזוכה, סילבנה בר זכאי, עשתה שימוש טוב בזכייה וניצלה את ההזדמנות לדבר על עמותה למען ילדים שהיא מקדמת.

מבחינתי – היה מושלם.

שלושה טבעונים פודיומיסטים

במתחם הסיום, בין טקס הסיום של מקצה ה-5 וה-10 קילומטרים לטקס הסיום של המקצה שלי, פגשתי את אברהם קולמן, שרץ 5 קילומטרים ב-24 דקות וקיבל מקום ראשון לקבוצת גיל 60 ואילך, וגם את יתמיד עשיאל, שרץ 10 קילומטרים ב-44 דקות וקיבל מקום שלישי לקבוצת גיל 30–39 (ומקום חמישי במגדר כולו!). שניהם מקהילת העבריים. ואיך נפגשנו? בזכות החולצה. "Vegan Runner!" קרא אברהם בשמחה את הכיתוב על גב חולצתי. "גם אני Vegan כבר חמישים שנה" הציג עצמו, ולאחר מכן הכיר לי את יתמיד. הצטלמנו למזכרת ושלחתי את התמונה בגאווה לקבוצה המשפחתית "השמשונים" עם הכיתוב "שלושה טבעונים".

מאחר שלא ציינתי שמדובר בבני קהילת העבריים, הסיק אחי ישי מה שהסיק, והשיב לי בזו הלשון: "כל הכבוד יעל! תמיד ידעתי שאם תתמידי בריצה תצליחי בסופו של דבר להפוך לאתיופית".

תודות

תודה לערן, שהכיר לי את המרוץ, שכנע אותי להשתתף בו ולא ויתר אף שהייתי אגוז קשה. תודה לכל השלושה – ערן, יניב וירון – על חברתם הנעימה ועל הסיפורים המשעשעים ששמעתי מהם גם בזמן הנסיעה ובעיקר כאשר ישבנו בצוותא בבר-קפה מדברי סימונה בכפר הסטודנטים ואכלנו פיצה (אני – טבעונית; הם – טבעונית ושאינה טבעונית). מזמן לא צחקתי כל כך.

תודה גדולה למארגנים על מרוץ מושקע ומרהיב, על תחנות מים וכיבוד בפריסה נדיבה וכן על כיבוד מושקע מאוד בסיום המרוץ, כיבוד המותאם גם לטבעונים (למשל, פיתות, טחינה, ירקות, כדורי תמרים).

ותודה כמובן לבורא עולם על שסייע לי לסיים שלמה את המרוץ.

בדיעבד, לאחר המרוץ, התברר שהחום שלי עלה. אז תודה גם על כך שהחום חיכה עד לאחר המרוץ ולא פרץ לפניו, דבר שהיה בוודאי גורם לכך שלא ארוץ.

כפי שסיפרתי לירון בדרך חזרה, אני ילידת באר שבע, וילדותי עד גיל 12.5 עברה בעומר. אני אוהבת את הנגב ושנים הייתי משוכנעת שאשוב לגור בו. זה לא קרה, וכנראה כבר לא יקרה, אבל גם לטייל בו או לרוץ בו זה סוג של שׁיבה.

ייתכן מאוד שעוד אשוב.

לעבור לדוקים?

"כל כך לא מתחשק לי לרוץ", רטן שרון פלג כאשר ענת ואני פגשנו אותו ואת זוהר אופטובסקי על גשר המכבייה. "מה זו השטות הזו? צריך לעבור לדוקים!", המשיך לקטר. "זה ייכנס לפוסט של יעל", הזהירה אותו ענת, כאשר הבחינה שאני צוחקת למשמע דבריו. צחוק מבין, יש לומר, מפני שהאמת היא שכאשר התעוררתי בבוקר (לפני 4:00 ולפני השעון המעורר) גם לי לא התחשק לרוץ. אפילו חשבתי לעצמי שאם ענת, חלילה (?)לא תתעורר ולא תגיע לאסוף אותי, לא ארעיש עולמות ולא אמצא דרך אחרת להגיע, אלא אוותר בהשלמה (ובהקלה?), בהבנה שזה לא הסתייע.

אבל לא הסתייע שלא הסתייע, וענת הגיעה לאסוף אותי בזמן כמתוכנן. וטוב שכך, אם לדלג לרגע לשורה התחתונה. אבל בשעת הבוקר המוקדמת, כאשר השתרכנו ארבעתנו לעבר נקודת הזינוק, עדיין לא יכולתי לדעת שהאירוע יהיה כה מהנה עבורי.  

אחד מאיתנו הזכיר שבכל המקצים משתתפים כ-50000 רצים. "כמה מהם משתתפים במרתון המלא?" שאלתי. "מלא!" השיב שרון. אנחנו נרשמנו לחצי. ענת ואני גילינו לפתע שאנו רשומות למרתון מלא. פשוט, נרשמנו למרתון המלא בשנה שעברה, כצעד פטריוטי ועל בסיס ההנחה שהמלחמה תסתיים עד למועד התקיימותו, אך המלחמה הארוכה הזו לא הסתיימה אז ולא הסתיימה גם היום, שנה לאחר מכן. המרתון בוטל, ואוטומטית שובצנו למרתון המלא השנה. כשגילינו זאת, היה זה מאוחר מדי עבורנו להתחיל להתכונן למרתון, אז "שנמכנו" לחצי מרתון.

במתחם הכינוס באזור האוהלים מצאנו את זה של מישאל דגן, מאמננו הקודם שעזב אותנו לטובת המועדון שהקים – Marathon Club, ושמחנו לפגוש את מישאל עצמו, שהסכים לארח את השקיות שלנו אצלו. מזל שברגע האחרון ויתרנו על החולצה הארוכה והשארנו אותה בשקית, כי לא היה בה צורך.

ענת ואני לא התאמנו כראוי לריצת חצי מרתון. לא ברור לי בדיוק מדוע ולמה, אך נאלצנו לוותר על רבות מהריצות הארוכות בימי שישי. לי לפחות יצא לרוץ חצי מרתון בעין גדי בתחילת פברואר, אך לענת – גם זה לא. שכנעתי אותה שנרוץ בשביל ההנאה, כסוג של אימון של ריצה ארוכה. אימון לקראת מה? לא ברור. אין לנו מרתון באופק בתקופה הקרובה. ובכל זאת, ראינו זאת כחלק משגרת האימונים.

"מה שנשאר לנו זה להתרפק על תוצאות העבר שלנו", הרהר זוהר בקול נוגה. סיפרתי להם שביום הקודם קיבלתי תעודת "אזרחית ותיקה", או "אזרחית ענתיקה" (כל הזכויות [או החובות] על המונח שמורות ליריב, שהתגאה שהוא עדיין לא "אזרח ענתיק", אף שהוא מבוגר ממני בחמישה חודשים). "מותר לאזרחית ותיקה לרוץ חצי מרתון?" שאל יריב. שישאל את שוש בלייכמן המופלאה, בת ה-76 שרצה כבר כ-70 מרתונים ומטרתה ההולכת ומתקרבת היא לרוץ יותר מרתונים ממניין שנותיה.

המרוץ – "על כל אלה"

בקו הזינוק זוהר נעלם מיד מעינינו, מה שהטריד את שרון, שתכנן להשתמש בזוהר כמכתיב קצב. גם שרון הגביר קצב ופתח פער ובסופו של דבר שניהם עמדו בכבוד במטרה שהציבו לעצמם לגבי תוצאת המרוץ.

היו היבטים מרגשים רבים במרוץ: אנשים שרצו עם תמונות של חטופים (תמונה גדולה במיוחד הייתה תמונתו של אלון אוהל, שהתנוססה על גב אחת הרצות), או הדביקו על בגד הריצה מדבקות של חיילים שנהרגו; רצים שרצו עטופים בדגלי ישראל או נשאו מסרים שונים – למען החטופים, למען האחדות, למען השפיות; שלטים לאורך הדרך עם הציטוט "הבן שלי חי" שאמרה גליה, אׅמו של אביתר דוד, שלאחרונה הגיע אות חיים מרגש ומכמיר לב ממנו; רץ צעיר קטוע יד, שסביר מאוד שנפצע במלחמה; רצים שליוו עיוורים ורץ שעל חולצתו הופיע הכיתוב "תרמתי כליה" (ביררתי איתו, הוא באמת תרם). "לניצחון הרוח!" – זהו הכיתוב שבחרו המארגנים להוסיף למספרי החזה של הרצים, ואכן, הרוח הישראלית התגלתה במרוץ במלוא יופייה.   

על כל אלה ועל יותר מכך אני מודה ושמחה על שרצנו במרוץ הזה.

חברים טבעונים לדרך

מאחר שרצתי עם חולצה שעל גבהּ הודפסו המילים Vegan Runner – קיבלתי מספר תגובות על כך, בייחוד מטבעונים: "איפה משיגים חולצה כזו?" שאל אחד. "לקחתי חולצת קיימת וביקשתי שיוסיפו לה את הכיתוב הזה", השבתי. "כמה שנים את טבעונית?" התעניין אחר. 31 שנים ובקרוב אוכל לומר ש"מרבית חיי". "Go vegan!" קרא לעברי רץ טבעוני נוסף. נראה לי שענת התרגשה לא פחות ממני מהמפגשים ומהשיחות החטופות הללו עם הרצים הטבעונים.  

פלורה בלום ודרכים לעידוד עצמי

בשלב מוקדם למדי בריצה חשה ענת כאבים בבּׅרכהּ. אף על פי כן המשיכה לרוץ בגבורה. הצעתי לה לנשום אל הברך נשימות של בריאות ושלום. "עוד קצת, עוד טיפה", מלמלה לעצמה ענת את המילים שבהן עודד את עצמו החטוף ששב, עומר שם טוב. לפתע התרגשה לראות חנות פרחים עם הכיתוב "פלורה בלום". פלורה – שמה של אׅמהּ האהובה שנפטרה לפני מעט פחות משנה. בימים האחרונים ענת מוצפת בזיכרונות וברגשות, משום שזו התקופה שבה אׅמהּ אושפזה, אשפוז שהסתיים בפטירתה. ראיית השם הייתה עבורה כמו דרישת שלום מאמא. נזכרתי כיצד אׅמהּ של ענת וכל משפחתה היו כה גאים בה כאשר השתתפה במרתון הראשון שלה בטבריה, וכיצד הגיעו עד לשם כדי לעודד ולברך אותה על קו הסיום.

והנה באמת, רק "עוד קצת, עוד טיפה" ואנו מסיימות בחיוך ובשמחה – אוחזות ידיים מונפות אל-על.

ושוב איתם

שמחנו לגלות שזוהר ושרון המתינו לנו ליד האוהל שהקים מישאל, ובו נשמרו חפצינו.

הצטלמנו ארבעתנו למזכרת, כעת באור היום, ולאחר מכן זוהר צילם את ענת ואותי. "רואים שאתן מסונוורות", רטן על תנאי התאורה, אך מיד הוסיף: "מסונוורות מהצלם!".

נהנינו להחליף חוויות כאשר חזרנו יחד בדרך הארוכה יחסית לכיוון המכוניות, דרך שצעדנו בה ארבעתנו יחד, בכיוון ההפוך ובחשכה, כמה שעות קודם לכן.

מתי המרוץ המשותף הבא?