למרוץ הזה הגעתי בגלל המסר – מרוץ של יהודים וערבים הרוצים ללמוד לחיות יחד בשלום ובכבוד. גם תלמידתי שובל אשכנזי, שאותה אני מנחה בעבודה לתואר שני, נרשמה למרוץ בשל המסר שבו, והחליטה לא לוותר עליו אף שהתלוננה שאינה בכושר, ובשבועות האחרונים השקיעה באימוני כוח ולא בריצה. הרגעתי אותה שאפשר לעבור להליכה, ומה שחשוב במרוץ הזה אינו התוצאה אלא המסר.
לירושלים הגעתי מוקדם. יריב הסיע אותי לגשר בר-אילן, ומשם לקחתי את האוטובוס הראשון לירושלים. שובל, שיצאה אף היא מוקדם ממודיעין במכוניתה, הציעה שתאסוף אותי מן התחנה המרכזית, אך מה שבטוח בטוח, העדפתי שתגיע למקום ההתכנסות מוקדם כדי שתמצא מקום חניה. היה לי שפע של זמן להגיע בתחבורה ציבורית. שתינו נרשמנו למקצה של תשע בבוקר, ותהיתי אם נוכל להקדים ולצאת במקצה של שמונה. יש די זמן, כך לפחות חשבתי.
הגעתי ליס פלנט בדיוק לפי ההנחיות המדויקות שבהן צייד אותי יריב. התפלאתי שהאזור שומם. התקשרתי לשובל, וכך התבררה הטעות שלי. הגעתי למקום שבו חולקו הערכות לירושלמים יום קודם לכן. מקום ההתכנסות של המרוץ היה בפארק המסילה, והמרוץ עצמו היה מחניון מלחה ועד בית צפאפא. עוברי אורח הטעו אותי ואמרו לי שפארק המסילה קרוב ושלחו אותי לאזור לא נכון. שובל התעקשה שהוא במרחק רבע שעה נסיעה מהמקום שבו אני נמצאת. היא כמובן צדקה. למזלי, די מהר עצרה לי מונית. השיחה עם הנהג הנחמד הייתה משעשעת, אך לא נטולת אי-הסכמות. הנהג סיפר לי על חרדים באוגנדה שהקימו שם אימפריה לגידול דגים. השבתי שהמידע מעניין אך אני לא מתחברת למיזם שלהם, כי אני טבעונית. הוא מצידו השיב, "אני לא מתחבר לטבעונות", והודה שפשוט קשה לו לוותר על מזונות טעימים. הסכמתי איתו שמוצרים מן החי טעימים, אך הבהרתי שבעיניי טעמם לא מצדיק התעללות בבעלי חיים. כנראה בניסיון להחליף נושא שאל אותי הנהג לאיזה מרוץ אני נוסעת: "רצים ללא גבולות – מרוץ יהודי-ערבי", השבתי. "גם לזה אני לא מתחבר", קבע הנהג. השבתי שהוא נהג מונית בעיר מעורבת. בין לקוחותיו יש בוודאי גם יהודים וגם ערבים; בבית המרקחת הוא מטופל פעמים רבות בידי ערבים; המנתח שניתח אותי כאשר שברתי את היד הוא ערבי. האם אנו לא צריכים לעשות מאמץ לחיות יחד בשלום? איני יודעת אם המאמץ הזה יצליח, אך ככל שיותר אנשים יהיו שותפים לו, יגבר האור על החושך. נראה לי שהנהג התרכך. הוא אפילו הביע תקווה שכך יהיה. בנקודה הזו ראינו את מקצה שמונה שהוזנק יוצא לדרכו. היה זה מראה יפה לראות את הרצים בעלייה. ברור היה שהחמצנו את ההזדמנות לצאת עם המקצה המוקדם יותר, אך נותר שפע של זמן למקצה שאליו נרשמנו מלכתחילה.
שמחתי מאוד לראות את שובל שיצאה לקראתי כדי שלא אטעה שוב במיקום. נפרדתי מן הנהג באיחולים טובים, וניגשתי עם שובל למקום ההתכנסות. היא כבר אספה עבורי את הערכה. היא הכירה לי את חוסאם מוסא, הנשוי לחברתה הטובה סומא. חוסאם, מורה דרך ויזם חברתי, נמנה עם מארגני האירוע.
צילם: חוסם מוסא
לשמחתי הרבה התבדה חששי שיהיה זה אירוע של יהודים בלבד. זה באמת היה אירוע מעורב. בקרב הערבים ניתן היה למצוא משפחות, נשים בכיסוי ראש וכן תלמידות בית ספר רבות בחולצות המרוץ. בקרב היהודים הייתה נוכחות מרשימה לדמוקרטים וכן לכמה חובשי כיפות. אלה שימחו אותי במיוחד.
הצטרפנו חלקית לחימום הנמרץ שלפני הריצה. הקשבנו להנחיות למרוץ, שניתנו בערבית ובעברית.
מסלול המרוץ עבר על תוואי מסילת הרכבת ההיסטורית המחבר בין שכונות שונות בדרום ירושלים. תחילת המרוץ הייתה כפי שצפיתי עוד מהמונית – בסימן עלייה. מעלה, מעלה, מעלה. הרגעתי את שובל שפירוש הדבר שהוא יסתיים בירידה. בתחילה רצנו יחד, אך שובל דרבנה אותי שאמשיך בקצב שלי. מאחר שהחזרה הייתה באותה דרך שבה הגענו, תרתי במבטי אחר שובל. פגשתי אותה משוחחת בנעימים עם תלמידה ערבייה בת שתים-עשרה בשם מירה, הלומדת בבית ספר לבנות ומתגוררת בעיר העתיקה. הן שוחחו ביניהן בתערובת של ערבית, עברית ואנגלית. שובל ערכה לי היכרות עם מירה, ולאחר המרוץ סיפרה לי שמירה אמרה לה, בערבית, שהשלום חשוב לכל העולם. שתינו התרגשנו מהאמת הפשוטה הזו. עוד אמרה מירה שהיא נהנית לראות את מסגד אל-אקצא ואת הכותל המערבי סמוכים זה לזה.
צילמה: שובל אשכנזי
לאחר שהגעתי לקו הסיום וקיבלתי את המדליה – חזרתי למסלול ורצתי בחיפוש אחר שובל. שמחתי לראותה, ושמחתי לשמוע שהיא נהנית מן המרוץ למרות הקושי הגופני. זהו המרוץ הראשון של שובל, ונראה לי שהוא פתח לה את התיאבון להשתתף במרוצים נוספים. היא חזרה באורות, וניכר שהיא התרגשה במיוחד. גם הנופים היפים של ירושלים עשו את שלהם.
חציתי פעם שנייה את קו הסיום – והפעם עם שובל, שהתפנתה לחפש את חברתה סומא – כאמור, אשתו של חוסאם – שהגיעה עם תום המרוץ כדי לפגוש את שובל. כבר מזמן שמעתי משובל על החברות היפה שבינה ובין סומא, ולכן שמחתי לפגוש אותה.
מידה כנגד מידה – במובן הטוב של המונח – שובל הכירה לי את חברתה החביבה עד מאוד סומא, ולאחר מכן קינחנו את השהות בירושלים בכך שאני הכרתי לה את חברתי האהובה לאה בר-אפרת, אלמנתו של חוקר המקרא שמעון בר-אפרת ז"ל, שהיה חבר יקר מאוד שלי. בעבודה הסמינריונית שהגישה לי שובל היא הפנתה לפרק המצוין של שמעון בר-אפרת על סיפור אונס תמר. גם בעבודה לתואר השני, שהיא עתידה לכתוב, היא בוודאי תפנה אליו. עם תום המרוץ היא ביקרה איתי בביתו והכירה את רעייתו. כאשר הביעה שובל חשש שאולי יפריע ללאה אם תגיע, שהרי אין היא מכירה אותה, הבטחתי לה שלאה אוהבת אדם, מה גם שבוודאי תאהב את מי שהשתתפה במרוץ המעודד דו-קיום ויחסים מכבדים בין יהודים לערבים, נושא שכה קרוב לליבה של לאה.
שרק נזכה לחיות באחווה ובשלום – בין יהודים ליהודים; בין ערבים לערבים; בין יהודים לערבים – בעזרת ה', אינשאללה. מי ייתן ויתקיימו בנו דברי נבואת השלום "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב 4), וכמה מתאים למרוץ הזה הפסוק "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תה' לד 15), פסוק שמורי ורבי, פרופ' אוריאל סימון ז"ל, איש השמאל האמוני, שנפטר השנה בחול המועד סוכות, בחר ככותר ראשי לספרו ההגותי, הרואה ברדיפת השלום חובה דתית.
